פוסט פריקה ברוך השם אני אמא לילד מתוק בן חודשיים. הוא חייכן, סקרן ועירני מאוד ואני כלום בלעדיו. אני מניקה אותו הנקה מלאה ומאתגרת. להגיד את האמת? לא רציתי להניק, היתה לי דחייה מזה כל ההריון ולא באמת התחברתי לזה כמו שכולן מדמיינות. במהלך ההריון חמותי זרקה לי משפט שמאוד נחקק לי בראש - ״יש נשים אגואיסטיות שלא רוצות אפילו *לנסות* להניק את התינוק שלהן, כי הן חושבות על עצמן ושלא יהרס להן הגוף״. בעקבות המשפט הזה, והפחד שלי מהביקורת וההערות שלה, החלטתי לנסות. עזבו שגם בחדר לידה הרגשתי מוכנה לנסות כי הייתי מוצפת בהורמונים וכלכך מאוהבת בו שרציתי להרגיש אותו יונק ממני. והנה אני, חודשיים אחרי פשוט סובלת. יש לי יצור יתר של חלב, וההנקה הזו חד משמעית מנהלת אותי. אני לא יודעת כמה הוא אוכל ואם אוכל מספיק, אני לא יכולה לאכול מה שמתחשק לי, אני לא יכולה לצאת מהבית כמו שצריך בלי להתעסק בשאיבה, אני לא יכולה להניק אותו בציבור, לשאוב חלב עושה לי גודש, אין לי סבלנות לזה שהוא לוקח רק צד אחד נרדם ומסרב לצד השני ואחר כך הוא באי שקט. אני מרגישה כבולה. מעבר לזה, אין לי עזרה.. אמא שלי עסוקה בהכנות לחתונה של אחי, חמותי עסוקה בלטפל בנכדים האחרים שלה (הם גרים אצלה) לא באה לבקר אותי בבית ולא מתקשרת לשאול לשלומי בכלל.. ואנחנו בקשר טוב זה לא שהיא עושה את זה בכוונה אני יכולה להבין אותה. אבל אני מרגישה כל-כך לבד. חברות שלי אמרו לי לפני חודש ״ואי חייב לבוא לבקר אותך להיפגש, לצאת״ - מאז אף אחת לא יצרה איתי קשר ולא הגיעה לבקר אותי.. וכשאני מספרת שקשה לי , אני נתקלת בתגובות של - ״למה לא התקשרת אליי? למה לא באת אליי? ״ למה אני צריכה לבוא??? אני אחרי לידה מתוסכלת ועצובה, יש ימים שבכלל אין לי חשק לצאת מהבית! ואני כלכך צריכה שמישהו פשוט יוציא אותי ויגיד לי אני איתך אנחנו נסתדר עם הילד הכי גרוע אני איתך ויעזור לך. בעלי שהוא כל החיים שלי עוזר לי מאוד עם הילד אבל זה רק לשעה שעתיים ביום, חוזר מאוחר מהעבודה, עושה לו מקלחת ואחר כך אני מניקה אותו וצריכה להרדים ושוב הכדור חוזר אליי.. קשה לי להודות בזה אבל יש ימים שאין לי חשק לטפל בילד, הזנחתי את עצמי מבחינה נפשית אני רוצה להזמין לי דברים ולפנק את עצמי וגם פה בעלי עוצר אותי כי כלכלית זה קצת לחוץ ו״מיותר״ בעיניו ועדיף שאחכה עם זה. לא יכולה להסתכל על עצמי במראה, הגוף שלי שהשתנה והחזה שכבר מזמן לא עומד כמו שהיה.. ואם אני אפסיק להניק אז הוא בכלל יהפוך לשקיות שוקו. אני מרגישה מדוכאת נורא, ואני לא מתכוונת לפנות עם זה לשום גורם כי אני יודעת שאני אצא מזה, אני חזקה ומודעת לעצמי מאוד אבל זה לא מונע ממני לכתוב שקשה לי, שאני צריכה עזרה עם הילד, בימים קשים של גזים ובכי בלתי פוסק וחוסר שעות שינה אני מאבדת את זה ובוכה יחד איתו.. חפרתי ממש אבל אני מרגישה שהייתי צריכה להוציא את זה ולקבל קצת עידוד, שמישהי תנרמל את הרגשות שלי שאני לא ארגיש שאני צריכה עזרה נפשית שזה ממש בסדר מה שאני מרגישה אני ממש צריכה חיבוק. את האנשים שקרובים אליי. ואני באיזשהו מקום כועסת עליהם, שאף אחד לא שם לעזור לי נפשית. שהם מצפים ממני שאבוא אם קשה לי. למה שלא יחשבו עליי לבד? זה ככ גרוע לצפות מהם??