חייבת לפרוק כי זה יושב על ליבי כבר מספר שנים ואני נכנסת כבר להתקף חרדה כשאני רק מדברת על זה כי זה מצטבר … תמיד הייתי הבת ה״מועדפת״ (אנחנו 2 אחיות) נולד לה ילד ומאז פשוט סוג של ניתקו איתי קשר חד והבנתי והכלתי לגמרי כי זה באמת בסדר אבל זה נמשך מספר שנים כאלה שמהרגע שהוא נולד אני נמחקתי או משהו כזה , עכשיו אני מאוד בוגרת למרות שאני הקטנה מבנינו , וכל דבר שקרה לי בחיים מאז והייתי צריכה תמיכה הם אמרו לי את הבוגרת את החכמה את תסתדרי וכאלה ואוקיי הכלתי וזה המשיך עוד שנים וככה קיבלתי חרדות סוג של חרדת נטישה בגיל מבוגר כמה שזה מוזר התחלתי לדמיין דברים רעים ועברו עליי דברים לא פשוטים הייתי נחנקת מלחץ והסברתי להם את זה ושום דהר לא באמת השתנה . עכשיו נולד לי תינוק הציפייה שלי הייתה שכשיהיה לי ילד יתמכו בי כמו שתמכו בה בקיצור אין ! אני ממוטטת עוד יותר ומרגישה שלא רואים אותי , אני עובדת 9 שעות ביום אחותי מבוססת כלכלית ולא עובדת בכלל ויש לה זמן פנוי אבל עדיין לא מספיקה כלום ודורשת מהם את כל העזרה שבעולם , אני דורשת גם עזרה ויש לי תינוק (לא ילד בן 6 כמו לה) וגם עובדת 9 שעות וגם בעלי ונלחמים בשיניים על החיים ואין תמיכה אני מרוסת מהמצב הזה חשוב לציין שאני הילדה הקטנה במשפחה ולא ה״גדולה והבוגרת ״ כמו שמתארים לי ואחותי בכלל לא מתחשבת בי הסברתי לה גם שתשחרר קצת את הבכי שלה על כלום כל הזמן והיא פשוט חושבת רק על עצמה ובוכה בלי סוף רק כדי לא ״להתחלק ״ בעזרה למרות שהיא לא עובדת , יש לה מנקה , בעלה מרוויח ים כסף, והיא לא מספיקה כלום …….. (דרך אגב גרות קרוב אחת לשניה זה לא שאני גרה רחוק וזו הסיבה למי שחשבה)