חפרתי לעצמי בור , התחתנתי איתו , ראיתי את כל הדגלים עד ההצעה ועדיין אמרתי כן , עד היום לא ברור לי למה הסכמתי ספק כדי לא להעציב את המשפחות ולהביך אותו אל מול כל ההפקה שעשה ספק כדי לא להישאר חלילה לבד ועם אדם פחות מוצלח ומוכשר כמוהו .. מרגיש לי שעכשיו מאוחר מידי , הייתי טיפשה , הייתי צריכה לברוח ברגע שהוא העיר על האורך של המכנס ועל הגופיה , ואם לא שם אז הייתי צריכה לברוח ברגע שהעיר לי על שדיברתי עם בן משפחה שטפח לי על השכם ונתן חצי חיבוק לשלום .. אנחנו ביחד למעלה מעשור ולא הוא אף פעם לא הרים עליי יד , אבל אני מפחדת מתגובות שלו ומרגישה כמו אישה מוכה, עצוב לי בשביל הילדים שלי , אני המון איתם שם ולמענם .. הם עדיין קטנים אבל הם ראו אותי בוכה ואני יודעת שהם מרגישים אותי .. במיוחד הבכור שלי ..הוא ממש מלטף ומחבק ואני לא יודעת איך להסביר את זה אבל הוא הרבה פעמים "נוזף" באבא שלו ואני חוששת שחלילה יפתח כלפיו סלידה בגללי חס ושלום , אין כל כך פואנטה אני מרגישה שבאמת חפרתי לעצמי בור ואני לא יודעת איך לצאת ממנו , בנתיים החשכה משתלטת ובא לי פשוט להיעלם מהעולם הזה ,בשקט בלי שאף אחד ירגיש או ידבר בשקט בלי רעש בלי איסורים בלי צעקות בלי התעללות נפשית , בא לי לקום מחר בבוקר ושהלב שלי יחייך