חייבת לפרוק אני ממש ממש סובלת בעבודה לפני שיצאתי לחופשת לידה, ממש נהניתי גם בפן המקצועי וגם בפן החברתי. העריכו את העבודה שלי, עבדתי טוב, הייתי טובה. הם באמת חיכו שאני אחזור ואחרי כמעט שנה, חזרתי לעבודה עם בעל במילואים באמצע המלחמה ואני פשוט לא מצליחה. אני לא מצליחה להגיע להישגים, כל שבוע לוקחים אותי לשיחת "התאפסות", אני לא נהנית, החברות שהיו לי פה כבר חלקן לא פה וחלקן מצאו להן קליקות אחרות, שזה בסדר גמור אבל אני מרגישה שכבר לא לוקחים אותי להיות חלק. אפילו לא מציעים לי לצאת איתן לאכול צהריים, אני פשוט יוצאת ויושבת עם אנשים אחרים. אני רק מחכה לסיים ולהגיע לתינוקת שלי... ואוי הרגשות אשם, איך אני לא איתה עכשיו ואני תקועה בעבודה המסריחה הזאת. חזרתי כי הייתי חייבת, כי המצב הכלכלי חונק וכי אני רוצה לפתח את הקריירה שלי. במציאות אחרת הייתי עוזבת ולא נשארת דקה במקום שרע לי, אבל אנחנו באמצע מלחמה והם מאוד מתחשבים בי מבחינת שעות העבודה. אבל קשה לי מאוד.