חייבת לשתף.. קראתי את הפוסט של אנונימית שעברה אונס במשפחה שלה. וזה פשוט עשה לי רעעע! תמיד אני נמענת מלקרוא/לשמוע דברים בנושאים האלה כי זה מדליק לי את העבר שלי. ונכנסת לדאון. אומנם לא היה אונס אבל היו הטרדות במשך כמה שנים ורוב הילדות. מכמה אנשים שהם מהמשפחה. אפעם לא חשבתי על זה והתחלתי בעצם להבין מה שעברתי רק מההריון לפני 3 שנים. ומאז כל פעם זה עולה לי לראש. חושבת על הכל. ולא יודעת מה לעשות. אני נשאבת למצב רוח רע. בכללי לא מוכנה לשמוע על הנושאים האלה בכלל שיתפתי את בעלי אבל לא אמרתי לו שזה מהמשפחה. כי אנחנו הכי משפחה חמה ומאוחדת והכי אוהבת אותם ונפגשים ומדברים והכל טוב. אבל תמיד בלב יש כמו תזכורת כזו בשקט בראש היי זוכרת מה היה... ולא רציתי ורוצה להרוס. גם תכלס לא יתן כלום. בעצם אפחד לא יודע. תמיד מפחיד אותי שאחד מהצעירים נשאר לבד עם מישי במשפחה.(מי שנגעו בי כל הזמן היו צעירים בגיל ההתבגרות.) אני לא מאמינה בצעירים הם חרמנים וסקרנים יותר. לפעמים באלי גם לשהת לדבר איתם להבין מהם לשמוע סליחהה בעצם לסגור מעגל. אבל מפחדת שזה לא מה שנכון לעשות. לפעמים ממש באלי ללכת לשתף את אמא שלי בהכלללל!! לא יודעת אם זה נכון לעשות ותכלס זה מעשה מפחיד. אמא שלי הכיייייי שמרה(ניסתה בכל אופן) לשמור עלינו כי היא בעצמה עברה בילדות שלה משו. אז כואב לגרום לה להבין שבעצם היא נכשלה בנוסף. גם מאוד מתביישת ומפחדת ללכת לפסיכולוגית(אולי יש כאן למישי עצות או עידוד בנושא) למרות שאני ממש יודעת שזה יעזור לי לפתור את השאלות שלי וההרגשה שלי. אבל מפחדת משיפוט שלה ושלא תבין אותי וליפול על משי לא טובה ואז בעצם סתם פתחתי עם עוד מישו. וגם לדבר על זה עם בנאדם ממשי מלחיץ אותי. הייתי חייבת לשחרר קצת מילים מהלב. תודה למי שקראה! ואם יש לכם משו טוב לכתוב אשמח לקרוא. לא מאמינה שאני שולחת את זה בכלל