אני פשוט מרגישה שאני אם חד הורית. בעל שיוצא מהבית כשהילדה קמה ב6 וחצי "כי אחכ יש פקקים" וחוזר הביתה כשהיא כבר ישנה ב18 וחצי "כי היו פקקים" , אין לי עזרה מההורים או מאחים אני אשכרה מגדלת אותה לבדדדדד בא לי לבכות. הבוקר ביקשתי ממנו עוד 10 דקות שישאר איתה שיתן לי לישון והוא אמר שצריך לצאת לא להתקע בפקקים. פשוט אמרתי לו לך להזדיין ולך לדרכך לא יכולתי לראות אותו. אני עם אפס סבלנות לא מבינה מה זו ההתנהגות הזאת. ביקשתי ממנו פעם שיגדיר יום בשבוע שהוא יוצא מוקדם נגיד ב15 ושלפחןת יהיה לו שעתיים איתה והוא אמר שלא יכול להבטיח וזה תלוי בפגישות ובעומס עבודה. הזוי לי שאני צריכה להתחנן כדי שיהיה עם הבת שלו אין לי כוח כבר רק בא לי לבכות. חסמתי אותו היום מהוואטסאפ והטלפון שלא יתקשר אליי ולא ידבר איתי גם ככה זה לא שווה כלום השיחות ביננו. אם יש איזה אירוע או משהו הוא יוצא מוקדם למשל בחנוכה כשהוזמנו להדלקת נרות, אבל בשוטף ביום יום הרגיל הבקשה שלי לצאת מוקדם לא מספיקה לו והעיקר הוא אומר שאני מנהלת אותו ומחליטה בשבילו . באמת שאני מתוסכלת ברמות ובסוף יוצא שאני עם הילדה ובוכה מולה . מעדיפה כבר להגדיר לעצמי שזו רק אני והיא . בלי ציפיות אין אכזבות. ואני לא רוצה לשים אותה במסגרת כי היא עדיין פיצית