קיבלתי היום פרופורציות רציניות על הורות ( מצחיק וחופר): יושבת עם הבן הבכור שלי רואה סרט טבע על פינגווינים באנטארקטיקה. וככה הולכת הורות אצל פינגוונים: יוצאים למסע של 70 מייל למקום כינוס ( בצעדים של פינגווינים כן?) מוצאים בן זוג. מזדווגים האם מטילה ביצה כעבור חודש. נותנת לאבא לשמור בין הרגליים כל הזמן. אסורלהניח אותה לרגע או להפיל אותה לקרח בשום פנים עוזבת אותו וחוזרת לים לאכול ( שוב, מסע של 70 מייל בצעדי פינגווין) בנתיים האבא צריך לשמור על הביצה חמה בלילה בקרח ובסופה. אחרי שבקע האפרוח האבא צריך לפלוט לו אוכל לפה שיאכל אחרי שהוא בעצמו לא אכל שלושה חודשים(!) האמא חוזרת ( אותו מסע ארוך…) ומתחלפים. האבא הולך לים לאכול והאמא מגדלת את האפרוח בין הרגליים שלה ושומרת עליו מהקור והשלג ופולטת לו אוכל לפה ( היא עצמה לא אוכלת כלום מאז שיצאה מהים) שהוא גדול מספיק האמהות עושות ״פעוטון״ וכל פעם אמא אחרת שומרת על האפרוחים האבא חוזר והמשפחה מתאחדת . ואני מתלוננת שההורות שלי קשה?! וזה עוד בלי להזכיר טורפים שאורבים בדרך ואת העובדה שכל זה קורה בכפור של פאקינג אנטרטיקה! מהיום כל בוקר מברכת ״ברוך שלא עשני פינגווין״