הי בנות.. אני לא מרבה לכתוב פה פוסטים אבל אני חייבת לפרוק לפני שאני מתפוצצת. יש לי ילדה מקסימה בת שנה וחצי מאז שהיא נולדה שמתי לב למשהו שיש לי - אני לא מסוגלת לשמוע אותה בוכה רצוף הרבה זמן זה עושה לי סטרס מטורף בגוף שכנראה נובע מדאגה אליה ואני ממש ממש מתקשה להכיל את זה. זו גם ילדה שמאז שהיא נולדה מאוד בעייתית בנושא השינה- הרדמות זה סיוט וגם לא נרדמת בנקומות כמו עגלה רכב מה שאומר שאי אפשר להביא אותה למקומות ולזרום כי היא תשלים שינה פה או שם. אם אין מיטה אין שינה!! היום לבעלי היה אירוע גדול שקשור לעבודה שלו שמביאים משפחות תקוע כמו עצם בגרון ב11 בצהריים. אמרתי לו שהילדה לא תישן בעגלה וגם לא בנסיעה לשם כי אני מכירה אותה ואז יצא שהיא פשוט לא תישן כל היום (האירוע עד 4 עם הפעלות לילדים ואז עוד נסיעה הביתה וכו׳) אמר שאי אפשר לעצור תחיים בגלל הילדה ושצריך לזרום ולפעמים יש מקרים יוצאי דופן. למרות שאני יודעת שבאיזשהו מקום הוא צודק ואי אפשר לתקוע הכל בגלל שהילדה ישנה צהריים ולא לעשות כלום בחיים בצהריים חייב להבין שאני אחרי זה זאת שמתמודדת עם ההתקפי זעם מהעייפות ולילות קשים של התעוררויות יתר. וכמובן שכמו שצפיתי שיקרה הילדה לא נרדמה לא באוטו לא בעגלה וצרחות של החיים ונהרס כל היום נהנתה קצת בהפעלה אבל סך הכל מדובר פשוט בסיוט שנמשך מ11 עד 6 וחצי כששמתי אותה לישון (בדרך כלל נרדמת ב8) כמובן ריבים עם הבעל ואווירה חרא למה אני מגיבה כזה קשה!! אני מרגישה שאני מגזימה של החיים ואז מה אם הילדה קצת בוכה וזה אבל זה קשההההה לייייייי זה עושה לי סטרסססס על הפנים שלה נהיות אדומות והלב שלי פשוט דופק נמאס לי להגיב ככה לדברים ונמאס לי להיות האישה הזאת שלא זורמת עם כלום אוף הלואי שמישהי פה מבינה אותי