היי בנות, סורי שזה קצת ארוך אבל חייבת לשתף. בעלי ואני התחלנו לצאת ממש צעירים ואנחנו 10 שנים יחד עם שני ילדים. במהלך השנים נוצרו בינינו פערים. בעלי מאוד התקדם בלימודים ועבודה. הוא אוהב לקרוא ולהתאמן ותמיד עוזר בבית במה שצריך. באמת בעל מושלם. מצד שני, אני התחלתי לימודים ולא סיימתי, לא קוראת ולא עושה ספורט. אני מרגישה שההערכה שלו כלפיי ירדה. אני מטפלת בילדים ולא עובדת (חייבת לציין שהוא תמיד דחף אותי ללמוד ולעבוד ולהתקדם). בתחילת הקשר הסקס היה מדהים ונועז ולאט לאט דעך. התחלתי לשמור נגיעה (הצבתי לו עובדה) והוא כיבד את זה למרות שעשינו הכל לפני והיה לו קשה. לאט לאט החשק שלי ירד בגלל גלולות, הריונות, לידות וסיבות מסיבות שונות. לאחרונה אני שומעת ממנו הרבה שיש לי ציפיות לרף חיים מסויים ועוד ילדים אבל אני לא תורמת ולא לוקחת בחשבון את המשמעויות של זה. הוא אומר שזה כרוך בעבודה קשה, הצבת יעדים והשגת מטרות. לדבריו הכל נופל על הכתפיים שלו. "את מצפה שהכל יגיע בקלות אבל אני בשביל סקס צריך להתחנן ולרדת על הברכיים" (מה שהוא כבר לא עושה ופשוט מתרחק. הוא אמר שכמו שאני מצפה לקבל דברים בלי מאמץ גם הוא מצפה לסקס ללא מאמץ ולקבל בדיוק מה שהוא רוצה. אני מרגישה שאם אספק לו את הצורך הזה זה יהיה הדבר היחיד שיגשר על הפערים שנוצרו בינינו. מרגישה שאני צריך לעבוד בלספק אותו וככה יהיו לנו חיים מאושרים למרות שאר הפערים בינינו. מעין שקט שהוא צריך כדי להתרכז בלדאוג לנו. מפחדת שאם לא, הקשר יסתיים. מה הייתן עושות???