קראתי פוסט ממש יפה ובא לי לשתף אותו כאן כמובן שלא מדובר על מקרה אלימות ועל מקרים מאוד קיצוניים אבל בגדול ממש התחברתי לכתיבה ולמסר, תהנו🫶 היי, אני גרושה. בדפדפוף בדף הפייס שלי את תראי אישה שמחה, חזקה, שחיה את החיים הטובים. מהשנייה שהתגרשתי לא היו חסרים לי מחזרים, ואם להיות כנה החיים שלי בתור גרושה הם די קלים למי שמסתכל מבחוץ. כל יום עולים כאן פוסטים על הבעלים, כל יום אני רואה את השאלה "אז מה אומרות - להתגרש?" והיד קלה על המקלדת ובשנייה גורלות נחרצים, בתים מתפרקים, ילדים גדלים למציאות אחרת, חורבן אמיתי. אז נעים מאוד וברוכה הבאה לעולם האמיתי של הגרושה, את זה לא תראי בדפדוף בפייסבוק, הרוב גם יגידו לך שזה הכי כיף בעולם ! יש לי שקט ! יש לי חופש ! מי צריך אותו ! אבל בואי נדבר על זה.. את, כן את, שבעלך החמוד שוב מעצבן אותך, שהוא לא עוזר בבית, שהוא שוב זורק את הבגדים על הרצפה, שהוא כל הזמן לא רואה אותך, לא מעריך אותך והפרצוף שלו עושה לך בחילה, שהילדים משגעים אותך ואת כבר לא זוכרת איך נראית תחתית סל הכביסה, את נשבעת שיש רגעים שפשוט בא לך לקום וללכת ! ובתוך הראש שלך את חושבת שאולי הגיע הזמן, בא לך לחיות אחרת, הרי את יודעת מי את, את אישה יפה, מאוד יפה, אפילו המוכר במכולת כל הזמן זורק לך הערה, והמסנג'ר שלך מוצף בגברים שרק מחכים להודעה, והוא? למה את צריכה אותו? מתי בפעם האחרונה הוא אמר לך שאת יפה? אז את מדמיינת לעצמך אותך, במקום אחר, בטוחה שיגיע "האחד" שיאהב אותך ויעטוף אותך במסעדות יוקרה, טיולים סביב העולם, ואפילו תהיה לך מנקה קבועה. בסך הכל את באמת אישה טובה, הוא פשוט לא יודע להעריך, והחברות אומרות לך שאישה כמוך כבר אין, ושכל גבר יקפוץ על המציאה, ואת עסוקה בחלומות על עתיד אחר, על אהבות שהיו, על רגשות שנעלמו. עצרי. מזמינה אותך לבוא לחיים שלי, אני נראית מעולה, אני עובדת קשה בשביל שזה יקרה, אני חכמה, פלפלית לא קטנה, אני מאוד חזקה, מלאה בשמחה, אחת שיודעת לכבוש כמעט כל גבר, יש לי ילדה מהממת, משפחה תומכת, ופרצוף פוטגני. אבל מה את לא רואה? את הכאב. את הבדידות. את הלילות השלמים שאני יושבת על הקפה והסיגריה בחרדה קיומית. את העצב על ההווה והעתיד. את הבכי ההיסטרי על זה שנכשלתי. את הלב שנשבר בכל פעם שהילדה שלי קופצת משמחה כשאבא בא לקחת אותה, והיא לא זוכרת מציאות אחרת של בית אחד, של בילוי משותף. על אובדן התמימות, על ימים שחיוך היה מילה גסה, את זה את לא רואה. את לא רואה כמה אני מתפללת שרק יהיה לי על מי לכעוס בגלל הבגדים שעל הרצפה. את לא רואה את הסלון שלי שהפך למיטה, וזה למרות שקניתי חדר שינה, אני פשוט לא מסוגלת לישון שם לבד, זה גדול לי מדי, את לא רואה שכשאני נופלת אין לי על מי להישען, אין לי אפילו על מי להתעצבן. את לא רואה את הלחץ הכלכלי, את הקושי בלשמור על רמת חיים סבירה כשאת מפרנסת יחידה, את לא רואה את אותם "האבירים" שמסתובבים שם בחוץ, את לא רואה את הקושי בלהקים פרק ב' כשהכל כל כך מסובך, את לא רואה את ימי השישי שהפכו להיות קרנבל של מסיבות במקום קידוש ושתי חלות. אז התגרשתי, כי לא הייתה לי ברירה, אבל את.. אל תהי אני. לא בכל מחיר, לא בגלל כל דבר, אני לא מדברת על מצבים קיצוניים של אלימות, בגידות וגבר אכזר. אני מדברת אך ורק על המצבים הרגילים שגורמים לך לרצות לברוח מהמציאות שלך, מה שאת לא יודעת שלמציאות שלך אני מייחלת, תשמרו על הבית שלכן, תעריכו את הבעלים שלכן, הם בטח לא מושלמים, וכן הם גם מעצבנים, אבל עדיין אפילו שהוא עם הכרס שוכב על הספה, את אוהבת אותו. הוא האיש שלך, פעם היית מוכנה למות למענו, את רק צריכה להיזכר, קחי רגע לעצמך, תביטי בו מהצד, ותביני, שהחיים שלך טובים, את רק צריכה קצת עבודה עצמית, קצת להתבונן, קצת לחשוב, קצת לרצות להפוך את המציאות שלך לחלום שלך כתבה לינוי חן #תעצרו_את_הטרנד

היי בנות! אני כמעט 7 שבועות אחרי לידה ראשונה, הגיוני שעדיין לא קיבלתי מחזור?? מתי בדרך כלל מקבלים?

נשים שנשלחו ליילוד/ זירוז כמה זמן לקח לכם מהרגע שהתאשפזתן עד שילדתם? ואיך הפרוצדורה עובדת?

אני כבר שבוע וחצי עם הילדים בבית היו חולים לא יודעת איך לעבור את השבת אי ם נגמרו לי כל הרעיונות לעיסוקים מרגישה שבורה וקשה לי מרגישה אמא רעה שאין לי כוח אליהם אוף