טוב אז החלטתי לשתף קצת את הסיפור שלי פה כי זה יכול להיות ממש משחרר ואולי אני גם אכיר נשים באותו המצב חחח אז אני ובעלי 7 שנים ביחד המערכת היחסים שלנו אף פעם לא היתה 100 אחוז אבל חשבתי שיש על מה להילחם ונשארתי בכל מיקרה שהינו כבר 4 שנים ביחד רציתי להפרד כי ראיתי שזה לא הולך לשום מקום והמערכת יחסים שלנו היתה מלאה בעצבים ,ואז גיליתי שאני בהריון כמובן שאני לא יעשה הפלה אז החלטתי להשאיר הוא לא היה בדעה לגבי זה רק היה בשוק ההורים מאוד לחצו על חתונה וכמובן שהתחתנו אבל בואו נגיד ששנינו לא כזה רצינו כל ההריון היתי לבד לא חוויתי את החוויה של הזוג שפעם ראשונה רואה דופק או פעם ראשונה רואה צורה של תינוק הוא אפילו לא הסכים לגעת בבטן שהרגשתי בעיטות בפעמים הראשונות . ורק לקראת סוף ההריון הוא כזה טיפה התעורר על עצמוו והלך איתי כי לא הרגשתי טוב כבר הוא גם הפסיק לעבוד שגילינו על ההריון והיתי צריכה לעבוד ללמוד לעשות הכל בבית ואני בהריון בכל מיקרה הילדה נולדה והוא לא קיבל איתה בהתחלה כמובן שהיא קיבלה את כל מה שהיא צריכה ממני וגילינו שהיא חולה במחלה גנטית וקיבלתי את זה מאוד קשה גם בגלל שאין לי תכלס בן זוג וגם לא ידעתי איך להתמודד עם המחלה הזאת והיו לי התקפי זעם נוראים ולא נתתי לאף אחד להתקרב אלי ואלייה גם הכל היה תחת פיקודי נשארתי איתה בבית שנה שלמה ואחרי זה שלחתי לגן כדי לתת לעצמי זמן לחזןר לעצמי ואז גיליתי שהוא היה בוגד בי כל הזמן שאנחנו ביחד בקיצור היה לו רומן בהתחלה חשבתי לסלוח וללכת לטיפול זוגי אז אחרי המון זמן שאני באמת אבודה ולא יודעת מה לעשות הלכנו ביחד לטיפול זוגי והוא החליט שהוא לא רוצה ללכת יותר ולא משתף פעולה ואני המשכתי ללכת ואני המשכתי ללכת אלייה והיא ממש עזרה לי ופיתח אותי ונותנת לי כלים להתמודד עם המצבים והעלתה לי את הערך העצמי שלי והגעתי להחלטה שאני רוצה להתגרש והוא לא מסכים לעזוב את הבית הוא פשוט לא משתף פעולה אני אומרת לו שכל הדברים של הילדה בבית ואני לא רוצה להעביר אותה את זה והוא מסכים איתי אבל נשאר בבית בכל זאת הוא עושה כיאילו הוא לא רואה כלום שהכל בסדר בבית אנחנו מתנהגים כמו שתי זרים וניראה לי שאסיים פה 🩷