אני חושבת שהרבה מהתפיסה המוקדמת שהייתה לך זה תפיסה שהחברה שלנו מקדמת כדי שאנשים יעשו ילדים… במיוחד החברה בישראל מאוד מעודדת ילודה. במציאות זה מאוד מורכב ולא רק אושר כמו שרוצים שנחשוב. אני אישית מאוד התלבטתי אם לעשות ילדים. השלב ההתחלתי מאוד קשה בעיניי, עד גיל שנה וחצי קשה לי לומר שנהניתי מהאימהות (לא קשור לזה שאני מאוד אוהבת את הבת שלי). עכשיו לאחרונה מתחילה יותר להנות ממנה (היא בת 1.7 עוד מעט 1.8) עם הזמן זה פחות עבודה פיזית ויותר אתגרים רגשיים. ומקבלים חזרה חלק מהחופש ומהעצמי שאבד. אני מתחילה לקבל ממנה גם אהבה וחיבוקים שזה די מרגש. מעבר לזה את זוכה לגדל בן אדם, לתת לו תחושה של בית ואהבה וביטחון. ויש אנשים שזה מסב להם אושר והנאה, הידיעה שהם זוכים לתת לאדם אחר את התחושה הזו. בנוסף, אני לא חושבת שילדים באמת עוזבים ונעלמים. הם ממשיכים לאהוב אותך כל החיים. אבל כן הם גדלים ומתחילים חיים משלהם. את לא חייבת לעשות עוד ילדים אם את מרגישה שזה לא בשבילך. זה לגמרי לגיטימי. יש גם אנשים שלא רוצים ילדים בכלל, או רק ילד אחד.

אני לגמרי חושבת שלהוליד זה השינוי הכי דרמטי שהיה לי בחיים. ואני עדיין אכולת כאפה על השינוי הזה... ותוך כדי מודה עליו להשם (ולא מספיק מודה...) אבל זה לא סותר את זה שאני איתך בתחושות

את אומרת בול מה שאני חושבת תמיד אמרתי ערב שישי מלא ילדם בשולחן...כיום אני אמא לילד אחד ומבחינתי עוד אחד ונגמר הסיפור אין לע סבלנות לזה המחייה קשה ממש לא באלי לקרוע תתחת בעבודה בשביל טיטול ולא באלי לא לישון בלילות וכשהם גודלים ומגיעים לגיל ההתלבגרות בכלל לא ישנים יש דאגות ויש גיל שהם מורדים כמו כל ילד...לא בשבילי מסכימה איתך

האושר זה שבגלל שהם תינוקות הכל חמוד והחיוך שלהם וזה שהל אוהבים אותך בלי תנאים ועצם זה שזה יצירה שלך את עשית אותו אבל אם יתנו לך את הבן של חברה שלך לגדל ולדאוד לו עד 120 את תאהבי אותו דבר?לא!כי זה לא שלך זה לא את עשית