פוסט פריקה.. בעלי במילואים, כמו רוב המדינה בערך.. כ״כ קשה לי, אני כמובן לא אומרת לו את זה לא רוצה שידאג גם ככה בטוחה שדואג. אני עם תינוק בן שלושה חודשים, מקבלת עזרה מידיי פעם מהמשפחות אבל האמת שאפילו לראות אנשים אין לי כוח או סבלנות. בא לי את בעלי וזהו. ראיתי הערכות שיכול להיות שזה יימשך שנה, זה בכלל שבר אותי.. כל היום מעסיקה את עצמי כדי לא לחשוב ולא לדאוג, משתדלת לא לראות חדשות זה סתם מכניס אותי לסטרס.. זו הייתה אמורה להיות תקופה כ״כ יפה ומרגשת, חיכינו לרגע הזה ועכשיו, הוא רואה את הסרטונים של הקטן מרחוק ומזיל דמעה מהתרגשות מכל סרטון ובטוחה שצובט לו שהוא לא איתנו ברגעים האלה. חשוב לי לתעד לו כל פיפס, כדי שברגעים שהוא מגיע הביתה לאפטר לא ירגיש שהוא לא בעניינים. עד עכשיו הייתי אוכלת שותה מתפקדת בשביל הקטנישלי ופתאום אפילו חשק לאכול אין לי, לא בא לי כלום רק דואגת ברמות ורוצה את בעלי קרוב אליי.