בא לי לשתף ולפרוק , אני ובעלי חווינו בשנה האחרונה משברים גדולים ושתי פרידות בהן הוא עזב את הבית. כשביקש לחזור הסכמתי מכמה סיבות כי אני אוהבת כי רציתי שלום בית ודאגתי לילדים. אבל בעצם הוא לא שינה כלום ותמיד נתן לי את התחושה שהוא עושה לי טובה ומבחינתו תמיד גירושים על הפרק. ועכשיו החלטתי שאבקש ממנו ללכת ואפתח תיק כי למה לי להיות עם מישהו שבכל הזדמנות נותן לי את התחושה שאם אגיד משהו הוא ילך או אם אגיד משהו אז הוא יאיים עליי בגירושים. תחושת דחייה וחוסר אמפטיה קשה אפילו יותר מבגידה (בשבילי) אני מסתכלת עליו ואומרת לעצמי למה בעצם אתן למישהו את המקום הזה לתת לי להרגיש כל כך לא טובה לא אהובה ולא רצויה איך בכלל אפשר להמשיך חיים של יום יום עם מישהו שכל הזמן עובר לו בראש שהוא רוצה להתגרש הוא לא מבין את המשמעות ואת ההשלכות של זה כשיש ילדים קטנים בסיפור אבל זהו החלטתי שלא עוד לא מגיע לי ולאף אחת להרגיש דחויה ולא רצויה גם אם המחיר זה להיות לבד זה שווה הרבה יותר מההרגשה הקשה הזאת מחר מתכוונת לפתוח תיק רק כדי שאחזיר לעצמי קצת את הכבוד ואראה לו שמי שלא רוצה אני לא רוצה גם מה אתן חושבות? קשה לי וכואב לי