מעניין אותי לשמוע איך בנות מתמודדות עם בייבי חדש שהגיע אחרי כמה הפלות. נפל לי היום אסימון ואני רוצה לשתף. מאז שהתינוק שלנו נולד אני לא מצליחה להתחבר עד הסוף ולהרגיש מאוהבת ובעננים. אני עושה נטו מה שאני חייבת וגם מזה אני לא בדיוק נהנית- למשל אני מניקה ורק חושבת איך אני כבר מעבירה אותו לתמ״ל ולמה נכנסתי להנקה מלכתחילה. אני לא מנשקת אותו הרבה, אני מתעצבנת מהר כשהוא בוכה ובכל זמן פנוי מביאה אותו למי שנמצא בסביבה אבא/דודה/סבא/סבתא. היום אבא שלי התחיל להגיד לי כמה שהוא מתוק ואיזה אוצר יש לי ולנסות להבין למה אני לא מרוצה בלשון המעטה. והמשפט הבא פשוט שבר אותי ולא הצלחתי להפסיק לבכות. הוא אמר ״יש כל כך הרבה אנשים שלא מצליחים להביא ילדים, הרי חווית את זה על בשרך כמה פעמים עד שהאוצר הזה הגיע״, הדמעות פשוט לא עצרו והוא הבין שהוא נגע בנקודה רגישה ועצר את מה שעוד רצה להגיד. ואז הבנתי. אני מפחדת להיקשר. אני מפחדת להתאהב בעובדה שאני אמא, אני מפחדת שארצה עוד אחד ושוב אעבור את כל הדרך המטלטלת הזו של הפלות עד שזה יגיע. בהחלט יש לי אוצר בידיים אבל אני כבר שרוטה ממה שהיה בעבר ואולי יקח לי עוד קצת זמן להתאהב גם בתינוק הקטן שצריך אותי וגם בעובדה שאני אמא אבל זה יגיע.