לצערי אני הכבשה השחורה במשפחה של בעלי. כולם מגובשים וביחסים דדי טובים אחד עם השני ואני מאוד בצד (קרו המון גברים שהובילו לשם, חלק באשמתי חלק באשמתם). מרגישה שלמרות נסיונות בלי פוסקות שלי להתקרב ולהיות חלק אף פעם לא הייתי ממש חלק. אני ביחסים מצוינים עם חמי וחמותי אבל הגיסים שלי פשוט לא אוהבים אותי. אני ממש לא מרגישה תחושבת שייכות למשפחה. הילדים שלי מאוהבים בצד של בעלי (עוד מאוד קטנים) ומאוד מחוברים דווקא למי שהכי פגעו בי. יש לי רמה בלב על כל אחד ואחד מהם. תחושת בדידות מטורפת כשאני שם אף על פי שחמותי מאוד אוהבת אותי ונותנת לי את ההרגשה הכי טובה שיש. היא מודעת לבעייתות בקשר איתם אבל ניסינו לא פעם לפתור את העניין על ידי שיחות וכאלה וזה פשוט כל הזמן חוזר על עצמו. גם בעלי מאוד נפגע מההתייחסות שלהם אבל באופי שלו הוא אחד שמאוד מבליג, שוכח וסולח. מה גם שזה הצד שלו שתמיד יאהבו אותו. הוא מרגיש שם הרבה יותר בטוח למרות ההיסטוריה איתם שמבחינתו כבר נשכחה. כואב לי שזה המצב. יש לי 3 גיסות, אמהות צעירות כמוני, גרות איתי באותה העיר ואין לי פשוט קשר איתן וזה עושה לי עצוב לצפות בכל הגיבוש שלהן מהצד כשאני פשוט לא חלק. זה לא שמתעלמים מקיומי או שמתנכלים אלי חלילה אבל אם פעם הייתי יוזמת, מפתחת שיחה, יוזמת פגישה, מנסה לשמור על קשר לא רק בשבתות אלא גם מעבר היום אין סיכוי שאני אעשה כי נכוויתי מכולם. אין אחד שם שלא פגע בי. יש כבר עניין של כבוד. גם רמסו אותי וגם אני אנסה להתחבר אליהם שוב פעם? מרגישה שזה כבר מגוחך. ידם על העליונה, יש להם אחד את השני אז הם לא מרגישים את מה שאני מרגישה. את תחושת הבדידות הנוראית הזאת.