שוב אני עם האח ששלח הודעה מלחיצה באותו יום הוא נכנס לעזה, ואין ולאף אחד מושג מה קורה, הוא בלי בפלאפון כי אסור, ואני מנסה להכניס לראש מחשבות חיוביות שהכל בסדר בעזרת ה' הוא בסדר גמור, אבל אני דואגת, אחי הגדול שגם הוא במילואים בצפון, גם הוא חסר אונים, שואל מידי פעם את המשפחה עם מישהו היה איתו בקשר אבל אין באמת תשובה, ואנחנו בנתיים מחכים, שיהיה באיזה שטח כינוס (מקום מנוחה נראלי) וקח פלאפון מאחד החיילים לעדכון, אל אין עדכון והוא כנראה עדיין שמה, וכשאני שומעת שיש הרוגים אני ישר חושבת על הגרוע מכל והלב כואב והדמעות עדיין מחזיקה אותן, כי אם אחשרר אותם אני התפוצץ מבכי, תמיד שיחקתי את החזקה בשביל שכולם ידעו ששהכל בסדר אבל כלום לא בסדר אצלי ואני הכי חלשה שיש בעולם! ואף אחד לא יודע