זה ישמע לכן פוסט מוזר אבל הלוואי שמישהי אחת תבין אותי ילדתי לפני 7 חודשים בן ראשון.. עברנו תקופה מאוד קשה.. הכל היה חדש וקשה.. דיכאון אחרי לידה ותקופה ממש ממש נוראית... הייתי אמורה לחזור שבוע הבא לעבודה... ובגלך המלחמה החלטתי כבר להתפטר ולהישאר איתו בבית... כל כך קשה לי.. אני מרגישה שלא באמת השתחררתי ממנו ולא חזרתי לשאוף אוויר כמו שצריך.. אני איתו 24/7 חנוקה עד מאוד זנ גיל שהוא זוחל ורץ ממקום למקום.. מושך לי בשיערות כל היום.. אני יודעת שאין לו תחושה והוא לא עושה בכוונה טבל זה מעצבן אותי ממש! אני ממש מאבדת סבלנות הוא מצליח להרגיז אותי הרבה ואני קצרה מלהכיל... ואני זו שלפני שילדה שהיה לה הכי הרבה סבלנות בעולם לילדים פתאם איו לי סבלנות לילד שלי..וזה לא שאין לי סבלנות.. טני פשוט כבר 7 חודשים סביב השעון וסביבו וסה קשה.. אתן תבינו אותי כמה סה אינטנסיבי וקשה.. והגוף שלא חזר לעצמו ומתסכל.. פתאם כל החיים שלי סביבו וזה מתיש.. אני בבוקר מחככ כבר שיגיע הערב להרדים אותו...אני מרגישה מוכה ממש.. הוא כל היום מרביץ לי!!!!!!! אוף... זה עצוב לי שאני מדברת עליו ככה.. אבל אני כבר רוויה מכל המצב הזה.. זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים. להיות אמא. לא ידעתי את זה מראש...