פורקת.. אני יודעת שיש דברים יותר גרועים להתלונן עליהם ואין לי בכלל זכות להתלונן אחרי מה שהעם שלנו עובר.. אבל זה באמת נהיה קשה . ההריון הראשון היה מתחילתו בשיא הקורונה בסגרים הראשונים שלא יצאתי מהבית ועד הלידה… ההריון היה קשה גם ככה ועם סכרת אז לא לצאת מהבית הוסיף לזה.. חשבתי שההריון השני אולי יהיה פיצוי.. ונהנה ממנו וגם בכל זאת עברו שנתיים.. עכשיוו אמצע חודש 7 כמובן גם עם סכרת וזה מחזיר אותי אחורה לדיכאון הזה של לא לצאת מהבית לנשום אויר שוב והפחד מהמצב , הדאגה לחיילים האבל שכולם עוברים מסביב.. ועכשיו אפילו לצאת לגינה מתחת לבית עם הקטנה לנשום אויר יותר מפחיד כי אם תתפוס אותי אזעקה אני מפחדת לרוץ, לשכב על הבטן , ובטח לא להרים את הבת שנתיים וחצי ולרוץ יחד איתה… אז אפילו לגינה אני לא יוצאת . אני עובדת מהבית כדי לייצר איזשהי שיגרה אבל עדיין לא עובר הזמן ומרגישה שמסביבי לא מבינים את הדיכדוך הזה שכמובן ההריון גורם לזה להיות יותר קיצוני , אלא רק דואגים שלא תהיה לידה מוקדמת חלילה מהלחץ .. כל אזעקה מכווצת את הבטן .. מנסה להתנחם שלא נשאר עוד הרבה.. וגם כשאני חושבת על הלידה- לפני המלחמה מבחנתי היה ללדת ב37+1 אבל במצב הזה נראה לי עדיף לסחוב עד 42 😅 למרות הקושי.. כבר מבולבלת .. ברור שהכי חשוב זה לחשוב על האחרי ולהגיד תודה על מה שיש !!! אבל עדיין .. כמו שאמרתי - פורקת.. יש עוד שמרגישות כמוני? או שעברו את הקורונה בהריון ועכשיו זה מזכיר להן קצת את התקופה?