אין לי עצה בשבילך כי שלי עדיין פיצית אבל זה אולי עניין של הרגל? את נשמעת אמא ממש סבלנית כל הכבוד לך והיא ילדה חכמה הכי כיף על אמא🤪

שלי בן חמישה חודשים והרגשתי בול ככה שאין לי שנייה לעצמי, בכה בלי סוף בהכל ולא התעניין בשום דבר, רק ידייםמהרגע של הלידה, הייתי מתקלחת פעם בשבוע כי לא היה לי רגע קטן של מנוחה, אבל לפני פחות מחודש הוא התחיל יותר להתעניין במשטח פעילות , יותר בצעצועים, שימי לה כמה צעצועים מרעישים מולה על המשטח ואולי היא תתחבר, ואפילו שימי שיר רקע נעימים של ילדים , אני מאמינה שזה שלבים של ילדים, כשהם קטנים הם מעדיפים ומחפשים חום גוף עוד, תהי איתה אפילו במשטח פעילות בהתחלה, וכל יום תעלמי מהעיניים שלה בהדרגה מסויימת בזמן שהיא מרוכזת בצעצועים כמובן

בגיל הזה עוד קטנטנים וצריכים אותך. ב4 חודשים יש משבר גדול ולדעתי אחריו מתחיל להשתפר. הם קצת יותר משחקים לבד כי בפרץ גדילה הזה הם מתפתחים קוגנטיבית בטירוף ויותר דברים מסקרנים אותם. הגזים אמורים להרגע בגיל הזה, אם יש. ריפלוקס לוקח יותר זמן, מקווה שאין אצלכם. ואז יש את המשבר ב9 חודשים של חרדת נטישה. שזה מבחינתי היה החודש הכי קשה. שם הם מבינים שאת לא הגוף שלהם, שהם נפרדים ממך ומתחילים לפחד שתעלמי ולא תחזרי. שם- תאגרי הרבה כוחות, תנשמי עמוק, תביני שהנקיון של הבית לא מעניין אף אחד, וקחי כל עזרה שאת יכולה. אבל זה עובר! אני חיה בהרגשה שהשנה הראשונה הכי קשה כי יש שם הרבה התפתחויות, שיניים, חיסונים, שינויים של אוכל, גזים וריפלוקס וכו. רק לעבור אותה. אבל בגדול מרגישה שמאחרי המשבר של 4 חודשים (בהתעלם מהמשבר של 9 חודשים) זה רק משתפר.