שבוע 18 אני מרגישה שאני לא מחזיקה את זה. אין לי למי לפרוק ולאיפה. אין עם מי לדבר. אני סופגת וזה מתפוצץ כל לשושה ימים בערך. כבר אין לי סבלנות אני בלחצים מטורפים ורק בא לי שבעלי יחזור מהמילואים ויהיה איתי שאני אומרת שהלכתי עם הילדים להורים, כולם אומרים ''טוב שיש לך עזרה'' כן הם מנסים- אבל הם חסרי סבלנות ואני מבינה- אין לילדים איפה לפרוק. בת'כלס, הסיבה היחידה שנסעתי להורים זה כדי לא להתפתות ולעשות לעצמי נזק, כי מולם לא אאבד את זה . אין לי דקה נשימה. אני 24/7 איתם , קשה לי, נפשית ופיזית. אני רק רוצה שיגמר ושהוא יחזור.. גם לא בא לי על ההריון הזה כבר הוא רק מקשה עליי. אין לי כוחות.... כל פעם הבריחה לשירותים כדי לבכות ולהתפרק... דיי.