פוסט פריקה…. אני פשוט כל כך עייפה. מתחילה חודש 9 בעלי במילואים שני ילדים קטנים בבית אחד עם דלקת אוזניים לא פותחת חדשות כי אם אני פותחת אני ישר רוצה להקיא מרב גועל ממה שקורה. חרדות ודאגות בלי סוף ממה שקורה עכשיו ומה שעתיד להיות. אין לי עזרה. ניסיתי לבקש אבל או שהאחרים במצב יותר גרוע ממני, או שיש מליון תירוצים למה לא. אז לא בכח. אני פשוט כל כך מותשת מהכל. וכל הגוף כואב לי. בעיקר כאב של סימפליוזיס שזה פשוט בלתי נסבל לפעמים. באמת שמנסה לחשוב חיובי. לפחות בשביל הילדים. להיות אמא אוהבת מחבקת וסבלנית שתמיד יודעת לשלוף משהו מהשרוול כמו שהם רגילים אבל קשה לי ממש. לפעמים אני מרגישה שכל הסיטואציה גדולה עלי. לפעמים שבעלי יוצר קשר ושואל מה קורה איתנו אני לא מתלוננת כי אני יודעת שמה שהוא עושה זה חשוב וחיוני ולא רוצה למלא אותו בדאגות או רגשות אשם. גם ככה הוא מאוד דואג לכולנו. פשוט עייפתי. מאוד הלוואי והייתה איזשהי אפשרות לעשות פסק זמן מהכל כבר אין לי כוחות ומרגישה מטומטמת שאני מעיזה בכלל לפתוח את הפה כשכל המשפחה שלי עדיין בחתיכה אחת וזה תכלס מה שחשוב