**טריגר פוסט על המלחמה** למה אני לא מפחדת? מה לא בסדר איתי? איך שהתחילה המלחמה הזאת, עוד לפני שהתגלה סדר גודל האסון מהמסיבה, עוד לפני שהתחילו לדווח על כל יישובי העוטף, ידעתי שהולך להיות רע. הרגשתי את זה בבטן חזק. ראיתי מלא סרטונים, בכיתי כמובן, לא בכולם. בעיקר בכאלה שראו אנשים שבויים בבית שלהם, המבט שלהם והפחד עשה לי לבכות. לא בכיתי כשראיתי תמונות של הגופות או מה שהמחבלים עושים איתם. אפילו כשראיתי את התמונה לא עלינו של התינוקות השרופים לא הצלחתי לבכות… כאילו משהו בתוכי נכבה. נהייתי רובוט מאז ה7/10. אין בי פחד. אני רק חוששת לשלומם של הילדים שלי, כמו כל אמא כיום במדינת ישראל (ותמיד בעצם) מעבר לכך אני לא זזה כשאני שומעת בומים (אני תושבת אשקלון אז אני שומעת בומים כל היום), לא קופצת כשיש אזעקה, לא מתרגשת מכלום כבר. רק דאגות בסיסיות לילדים, למשפחה, לבעל שבמילואים. אבל בלי שום פחד על עצמי, פחד הישרדותי, כלום! כאילו אני לא באמת כאן. כאילו כל זה חלום בלהות ואני עדיין בשליטה כי זה סה״כ חלום והכל בראש שלי. אני מנסה להעיר את עצמי ולא מצליחה. אין אני כבר. אין. האגו מת. נשארה רק קליפה שמתקיימת לטובת הסביבה שלה. אנחנו לעולם לא נהיה אותו הדבר שוב. פשוט לא.