אני פשוט מנתקת מהסיטואציה ואומרת בקול קר ורגוע ״אסור נו נו נו״ לאט לאט המסר עובר. אתן דוגמא: אנחנו אוכלים והיא מתחילה להשתולל ולזרוק אוכל, אני מרימה לה את הצלחת ומרחיקה ממנה, אומרת לה שזה אסור ושהיא מבחינתי סיימה לאכול, הכל בטון קר ולא מתרגש. אם היא באמת סיימה אז היא נרגעת ואז הולכת לעיסוקיה, אם היא לא באמת סיימה היא לרוב נרגעת ומבקשת את האוכל בחזרה ואז אני שואלת אותה אם תתנהג יפה, כשעונה ״כן״ מחזירה לה. שלא תטעי ניסיתי לכעוס ולצעוק והיא או נכנסה לזעם יותר גדול ובכי או צחקה לי בפנים. מצאתי שהדבר היחיד שעובד הוא הפרדה מהסיטואציה אבל לא להציג את זה כ״עונש״. למשל היא קופצת על הספה בזמן צפיה במסך אז אני סוגרת את המסך, שתבין שיש התנהגות הולמת לכל מצב. אני פחות מאמינה בשיטת עונשים לא מאמינה שזה יעיל לטווח הארוך כי בסוף הם יתנהגו יפה רק כדי לא להיענש ולא כי זה מסוכן או לא מתאים. לצורך ההסבר: הרצוי הוא שנחגור חגורת בטיחות כדי להתגונן מפני פציעה קשה בעת תאונה ולא כדי להמנע מקנס כספי בלבד.

יואו חפרתי לך מקווה שעזרתי

תודה רבה על התגובה המפורטת מה דעתך בנוגע למה שציינתי על החדר?

הגבתע על זה שאני לא בעד שיטת הענישה