רק רוצה לפרוק. מתה מפחד ומתה מעייפות. התעוררתי, כמו כולנו, בשעה 6:30 בבוקר אחרי כלום שעות שינה למציאות של מלחמה. מנסה בכל כוחי להשרות רוגע על הילדה בת ה3 שלנו, משימה די קשה כשאני בעצמי רועדת מפחד. איך מתווכים את המציאות הזאת לילדים?? ואיך, ריבונו של עולם, איך אני אמורה להשאיר עכשיו את בעלי והילדה בבית, ולצאת למשמרת בבית חולים??? הלוואי ויכולתי להגיד לאחות האחראית שלי "אני לא באה. אני מפחדת. ויש לי משפחה". רק שכולם מפחדים. ולכולם יש משפחה. על העייפות הכבדה אתגבר. אתמודד. הפחד וחרדה.. הם פשוט אוכלים אותי מבפנים. אני מפחדת לצאת מבית עם משפחה, ולחזור לחורבה.