חודש אחרי לידה שניה, ואני פשוט עצבנית מכל דבר. אם לא מצליחה לי הנקה, הגזים של התינוק בלילה , החלוקה שלי בין הילדה הגדולה ולבין התינוק, כואב לי עליו שהוא ילד שני שלא מקבל את כל תשומת הלב כמו הגדולה. בעיקר עצבנית על בעלי על כל דבר קטן שעושה או לא עושה. לא שטף בקבוק, לא הרים משו מהרצפה, לא הציע להאכיל את הילד, להרים וכו וכו, והוא בעל מדהים רואה אותי ותומך ולוקח חלק פעיל בבית. אחרי הלידה הראשונה בעיקר הייתי מבוהלת ועצובה, ועכשיו פשוט הכל מעצבן אותי🙁 מבאס אותי להיות ככה.. זה ממש מקשה עליי את החיבור לתינוק החדש. אני חסרת סבלנות אליו. מרגישה שאני רוצה שיהיה כבר בן שנה. והוא ייצור קטן וחסר אונים שרק צריך אותי שם בשבילו, שמחה. זה לא מגיע לו, בא לי לבכות רק מלכתוב את זה. אני חושבת שזה נובע מזה שכבר התרגלתי לילדה גדולה בת שנה וחצי הולכת מדברת ישנה לילה שלם. ופתאום שוב. שוב לא לישון בלילה, שוב יצור שדבוק לך לעור ולורידים, שוב בבית כמה חודשים, נובלת . לא עובדת. שוב אין זמן מתי שרוצים לשירותים, למקלחת. וכו וכו כל הזמן מזכירה לעצמי להודות על קיומו ועל כך שיש לי 2 ילדים ברוך ה, לא מובן מאליו. ילד ראשון זה כאפה רצינית, אבל חייבת להגיד שילד שני זה גם כאפה לא קטנה.. מישי מזדהה? זה עובר העצבים האלה?

התינוקי שלי בן שנה ו8 משתעל ברמות ויוצא לו כמויות של רוק מה טפשר לעשות עם השיעול??