רוב ההריון הייתי מאושרת, לקראת סוף ההריון היו לי קצת חששות, יותר פחדתי שבעלי ואני נתרחק אחד מהשניה. אבל בלידה עצמה (מהרגע שקיבלתי אפידורל) הייתי מאושרת. ואז הוואקום והקרעים, ואז הריחוק מהתינוקת, ואז ההרגשה שכל העולם סוגר עלייך ומצפה שתיהי אמא כשאת בקושי יודעת להחליף חיתול. תוסיפי לילות ללא שינה והנקה שכואבת למות. ופתאום את לא מצליחה לישון כשהיא ישנה כי את מפחדת שהיא תתעורר ואז יוצא מצב שאת על בקושי שעתיים שינה ביממה. ומפסיקה לאכול והילדה לא גדלה כי את מתעקשת להניק כי הרי איזו אמא תיהי אם לא תניקי? ואז בטיפת חלב נוזפים בך שהילדה לא גדלה ואת עוד יותר מרגישה חרא. ואין שינה, ואין מנוחה, והמוח עובד נון סטופ, ואין אוויר כאילו שאבו ממך את כל מה שהיית לפני היצור המופלא הזה שהבאת לעולם. עצה ממני, לשתף. את הבעל בעיקר. משפחה. לא להתעקש על הנקה כשהיא עושה רע ואת לא מתחברת. לצאת לבית קפה. לי עזר טיפול פסיכולוגי ותרופתי (ציפרלקס). תזכרי שאת לא לבד ❤️

בהריון הייתי ממש און/אוף, אבל בגדול סבלתי מתקופות דיכאוניות, מחשבות אובדניות, חרדות וכו׳. אחרי הלידה זה החמיר ממש. הייתה לי המון תמיכה. לא הייתה סיבה ממשית לדיכאון, אולי קצת חוסר תקשורת ביני לבין בעלי, סטרס בכללי, היה לי מאוד קשה ״לחיות את הרגע״ ותמיד הייתי במחשבות שליליות לגבי העתיד. כמו טראנס כזה. טיפול נפשי מאוד סייע לי בזה ובחרדות, תודה לאל זה לא התבטא אצלי בחוסר אהבה או אמפתיה לתינוק אבל כן מאוד פחדתי כל הזמן שאפגע בו (מחשבות טורדניות) או שאעשה לו איזה נזק נפשי או משהו (חרדות מהעתיד) וזה יצר אצלי ריחוק ממנו כמנגנון הגנה..