אוקי אשמח לשמוע איך אתן הייתן מגיבות. כי אני מחוממת רצח וזה לא אופייני לי. הייתי בגן שעשועים עם הבן שלי וחברים שלו וקטן שלי שעדיין תינוק. הבן שלי בן ה-5 שיחק יפה עם החברים שלו ואני הייתי עם התינוק. בשלב מסויים הגיעו שני ילדים קצת יותר גדולים והתחילו להציק לו ולחברים שלו. אני לא מכירה את הילדים ולא היה לי מושג מי ההורים שלהם ואם הם בכלל בסביבה. זה התחיל בקטנה והבן שלי בכוונה התעלם מהם ואז בשלב מסויים התחילו להרביץ שהוא כבר פחד להתקרב למתקנים והוא והחברים שלו התחילו להסתתר מהילדים המציקים. הוא בא אלי בשקט ואמר שהוא רוצה שנלך הביתה כי מציקים להם והוא פוחד. אמרתי לו שגן השעשועים שייך לכולם וגם הוא יכול לשחק. בפעם הבאה שראיתי את אחד הילדים מרביץ לו הייתי עם תינוק על הידיים ונתתי שאגה כזו על אותו ילד ששמעו אותי עד אילת ״מה אתה חושב שאתה עושה?!?!??״ אותו ילד נבהל ממני וברח לאבא שלו. (מסתבר היו לו אחד כזה בסביבה שכנראה היה שקוע מידי בפלאפון או דברים אחרים ולא שם לב או שלא היה איכפת שהילד מכפכף אחרים) ואז האבא בא לברר למה אני צועקת על הבן שלו. אמרתי לו שהבן שלו מתנהג באלימות. אז הוא אומר לי ״זה מריבות של ילדים״. אמרתי לו שאני לא מוכנה שככה יתנהגו באלימות לבן שלי. אז הוא אומר לי ״בגן ילדים רבים והגננת לא צועקת עליהם ״ אמרתי לו שאני לא מוכנה לסבול אלימות ככה ואני אעשה מה שאני רואה לנכון…. מצד אחד זה עזר כי פתאום לקח את הבן שלו לשיחה שלא סבבה להציק ( ילד בן 6) מצד שני כל האמהות האחרות אמרו לי שגם לילדים שלהם הוא הרביץ ( כולל לילדים בני שלוש!) אבל זה לא סיבה לצעוק עליו… אני יודעת שלהתערב בחינוך של הורים אחרים זה קו אדום ומעולם לא חציתי אותו מצד שני, זה ממש לא סבבה בעייני שיסתובב מישהו ומתנהג בבריונות כלפי אחרים ורציתי להפחיד אותו ככה שלא יעז לעשות את זה שוב לפחות לא כלפי הבן שלי. ואני יודעת שיש מצב שאני פשוט עצבנית והורמונלית. מה אתן חושבות? מה הייתם עושות במקומי באותו סיטואציה?