מרגיש לי שאף אחד בחיים לא יבין מה עברתי ומה עוברת ואת התחושה הכואבת הזו שאם כמה שאני עוברת אני אפילו לא קרובה לנחלה שלי ולנחת ולאושר שלי בחיים. הילדים זה הדבר היליד שמחזיק אותי לא להעלם מפה. אני באמת שורדת וחיה עבורם. כמה הן אדם יכול לעבור זה לא מובן .. כאילו אלוקים סחר לקחת את הפרצוף שלי ולכפכף לי אותו ימינה ושמאלה בלי רחמנות. מרגישה דמות מרוקנת כל-כך אדם ריק שמהלך.. כולי נרמסתי. מרגישה בלי מעט כבוד עצמי . פשוט רובוט שורד עבור הילדים שלי. כל-כך כואב אבל כבר לא יוצאות דמעות מרוב כל-כך הרבה לילות של בכי שעברתי