קשה לי קשה לי קשה לי. שנה וחצי שאני אמא לדבר הכי מתוק ויקר ביקום הזה! אבל אני מאבדת את זה. כל היום אני איתו. כל היום וכל הלילה. הוא עדיין יונק בלילה ובמהלך היום הוא כל הזמן צריך פעילות והוא כל הזמן מתעסק עם דברים ופותח מגירות ואני צריכה לרדוף אחריו. עכשיו הוא לא אשם בזה שאין לי כוחות. הוא מושלם ומתנהג בהתאם לגילו וסקרנותו. אבל אני תשושה פשוט. ובעלי לא מבין אותי. אני בבית עם הילד ולא עובדת בזמן שהוא עובד קשה בחוץ ומפרנס. אז הוא כביכול לא מבין למה כל כך קשה לי. יש לי כולה ילד אחד! יש כאלה על 4! ועל פניו הוא צודק. אני גם לא מבינה למה זה כל כך מתסכל אותי. אולי אני הבעייתית? העובדה הפשוטה היא שאני פשוט תשושה. כל יום אני מפרפרת בבית, דואגת שהכל יתקתק ומטפלת בילד וקשוח לי. גם פיזית וגם נפשית. אני פשוט רוצה שיניחו לי רגע. בלי שיתפסו עלי , בלי להרדים אף אחד או לשמוע אף אחד. למה אני כזאת פגומה? בא לי לצרוח בא לי לבכות. אני יודעת שאני צריכה למצוא לו מסגרת אבל זה כל כך קשה. המסגרות המסודרות זה רישומים מראש ורשימות המתנה של הישמור ומסגרות לא מפוקחות אני מפידת לשים בגלל כל המתעללות. אני לא רוצה שהילד שלי יהיה אומלל. אוףףףף אני ממש סובלת. נמאס לי מעצמי