היי בנות פורקת.. הבן שלי בן חודש וקצת ב״ה בשבועיים ראשונים רק הנקתי/שאבתי ולאחר הביקור אצל הרופאה שהבנתי שהוא לא עולה במשקל כמצופה היא הציעה לשלב תמ״ל וזה מה שעשיתי. עם הזמן שהכמויות שאכל גדלו היה לי קשה לעמוד בקצב השאיבות/להניק הרבה זמן כי ההתאוששות מהלידה הייתה לי לא פשוטה והיה לי כבד להרים אותו לזמן ממושך. הפחתתי בהדרגה עם ההנקה והשאיבות והבאתי לו יותר תמל. כיום אני מניקה אותו רק מצורך רגשי, כשהוא לא רגוע, כשכואב לו בגלל הגזים, כשעייף מאוד ומתעייף לאכול מבקבוק וכו׳.. אני לא חושבת שהוא שבע ברגעים האלה, אבל זה כן עושה לו טוב וכמובן גם לי. לאחרונה אני שוקלת להפסיק עם ההנקה ורק מהמחשבה אני מתחילה לבכות. הוא אוכל יפה מבקבוק ועולה יפה במשקל, יש ימים גם שאני לא מניקה בכלל. אבל המחשבה שזאת אפילו לא תהיה אופציה עבורו גורמת לי להרגיש רע.. האמת לא יודעת להסביר בדיוק מה הרגשות שאני מרגישה, פשוט עצוב לי מזה.. הסיבה שאני רוצה להפסיק היא שכפי שציינתי אני עדיין מתאוששת מהלידה, מרגישה מאוד חלשה, בקושי מוצאת זמן לעצמי, שלא נדבר על לאכול. כשאני מניקה אני מרגישה שאני נחלשת עוד יותר ומעייפת את עצמי ואז זה פוגע בי ובו. קשה לי עם זה ממש ומילא הקושי שלי, אבל המחשבה שזה גם לא משביע אותו ולפעמים אני מרגישה שזה רק עושה לו יותר נזק מתועלת.