סיפור הלידה שלי (לידה מספר 2): סבלתי מצירים לא סדירים במשך חודשיים וכל הזמן התפללתי ללדת כבר כי יולי-אוגוסט וחם למות אבל החמוד החליט להתנחל וסתם לעשות לי טיזינג. בשבוע 38 הגעתי לזירוז בגלל רקע רפואי. לא אכנס לכל הפרטים אבל כן אגיד שהיו 15 שעות של צירים מהגיהנום הודות לסטריפינג, בלון, פיטוצין, פקיעת מים ללא משככי כאבים ועוד שעתיים נוספות נסבלות הודות לאפידורל שסופסוף נתנו לי. בשעה האחרונה לפני הלידה עצמה התחילו האטות בדופק של העובר וכל האטה כזאת הלב שלי על אלפיים! רק מתפללת שיהיה טוב והתינוק יוולד בריא ושלם. המיילדת החליטה להכניס חזרה באמצעות צינור מים לרחם כי התינוק כנראה במצוקה מסוימת. לא עברה רבע שעה ונכנס רופא ובודק אותי, מפתיחה 6 עליתי לפתיחה מלאה והוא צועק עליי את יולדת עכשיו, תחזיקי לעצמך את הרגליים אין זמן לכלום. המיילדת בקושי הספיקה לשים כפפות. תוך לחיצה וחצי התינוק שלי היה בחוץ כשחבל הטבור כרוך סביב הצוואר שלו. 3.100 קילו של אהבה ותקווה. הוא בכה ואני איתו ביחד, וכל הכאבים שהיו לפני כן נעלמו ברגע. מאחלת לכולן לידה קלה ומהירה, בידיים מלאות עם תינוק ואמא בריאים בגוף ובנפש. אה כן, יצאתי גם בלי תפרים🪬🪬🪬