נשואה שנה וחצי. לא טוב לי. אני מרגישה מרוקנת. נכנסתי להריון וכל ההריון כל פעם שניסיתי לדבר על משהו הוא היה אומר "את ככה בגלל ההורמונים" ומתעלם. נתן לי תחושה שאני שקופה. זה המשיך גם אחרי הלידה. כבר כמעט חצי שנה אחרי הלידה, הוא בקושי עושה משהו. בבית כלום עם הילד - פעם ב.. מאכיל, משחק עד שהוא מתחיל לבכות ומחזיר לי אותו. אף פעם לא קם בלילות, לא מחליף, לא תורם להתפתחות שלו.. אפילו להרים או לגלגל אותו על מזרון הוא עושה בצורה מסוכנת וכשאני מעירה ומסבירה איך כן הוא מנפנף את זה וממשיך בשלו. אין לנו שום דייטים הסקס בקושי קורה ועד שקורה פשוט גרוע!!! רוב הזמן ישן בסלון. יש לנו רב שבא לעשות לנו שלום בית פעם בשבוע והוא לא מוכן לקבל את מה שהוא אומר. הוא לא רוצה להשתנות, לא רוצה לעבוד קשה. הוא מוריד אותי בלי סוף. אני מעירה על דברים שחשובים לי (מעשים או מילים פוגעניות או הגיינה) ואי אפשר הוא פשוט לא יודע לקבל הערות. אם הוא במצב רוח טוב אני אישה טובה אם הוא במצב רוח רע אני אישה רעה וקשה המילים שלו כבר לא מרגשות אותי לא לטוב ולא לרע, הסיבה היחידה שאני מעירה זה כדי שהילד לא ילמד ממנו אני סתם פורקת מרגישה שעשיתי הכל ואפילו בתוך תהליך של שלום בית כלום לא מסתדר מרגישה חלישות הדעת כל תקופה של נידה הזוגיות זוועה ביום המקווה זוועה בימים שאחרי גם זוועה מרוב שרגילים שלא קורה כלום הוא אפילו לא מתקרב לחבק ואם כבר נוצרה סיטואציה של חיבוק זה מרגיש כל כך מלאכותי לא יכולה שלא לחשוב לפעמים שחבל שהתחתנו הדבר הטוב היחיד שיש לנו זה הילד. זה מה שמנחם אותי. תודה לה' עליו