היי, אני אמא לילד ראשון, בן שנה, לא יודעת אם זה בגלל שהוא הראשון אבל אני פשוט מכורה אליו ברמות, לא ידעתי שככה אפשר לאהוב עד שכואב. אני אמורה להכניס אותו לגן בספטמבר, אחרי שעד עכשיו היה איתי בבית ובאמת נהנינו ברוך ה' כל הזמן הלכנו לים, לפארקים, לגימבורי. בוכה רק מהרעיון שהוא ייכנס לגן ואני אחזור לעבודה ולא אהיה איתו כל היום. כל יום אני בוכה מחדש כשהוא מחייך או צוחק או שאני רודפת אחריו והוא צוחק צחוק שובב- אני בוכה כי מבינה שלא יהיה לי את זה במהלך היום ולא אראה אותו למעט שעתיים שלוש בערב ובסופשים וזהו. איך מתעלים על זה? אני כל יום בוכה בגלל זה ומנסה למצות את כל הזמן יחד איתו אבל זה לא מספיק לי.