אני יכולה לפרוק? הבן היחיד והאהוב שלי בן 11 חודשים. סוחבת איתי עדיין דכאון אחרי לידה, שבתחושה שלי רק הולך ונהיה עמוק ומושרש יותר. כזה שהופך להיות ה''אני'' החדשה. הלכתי למטפלת פסיכולוגית דרך קופת החולים במעט כסף שלא היה לי ולאחרונה היא נטשה אותי כי בטעות פספסתי 2 מפגשים בגלל מחלה של הקטן ועוד יום שהייתי בעצמי עם מיגרנה נוראית ולא הייתי מודעת בכלל ליום. בת @#₪&. ממש נעלבתי ממנה... אפילו לא כתבה הודעה... פשוט הפסיקה לקבוע מפגשים ולא יוצרת קשר. עכשיו, מה העניין עם הדכאון בכלל? המשפחה שלי שכלכך ציפיתי להביא להם נכד - החליטו להחרים אותי ב3 חודשים אחרי הלידה, כי נפגעו שלא ערכנו ברית עם מוזמנים, רק אנחנו והמוהל. (התינוק היה חולה, רזה ולא הרגיש לנו בנוח לעשות מזה אירוע. רצינו לבד.) ומה שקרה שהאדם היחידי שדיבר איתי מהצד שלי בתקופה ההיא הייתה אמא שלי שגם הייתה פאסיבית אגרסיבית ורק שאלה מה שלום הילד בטון אדיש וניתקה. ביקרה אותי פעם אחת עם אוכל... כל זה, ההחלמה מהלידה, ההנקה שלא הסתדרה, הזוגיות שהייתה לי קשה וזה טבעי כמובן אבל עדיין קשה. חברות שלא היו שם כשהייתי צריכה מישהו... היינו רק אני ובעלי נגד העולם, טובעים במציאות שאנחנו לא מכירים, כועסים, פגועים מהכל... ודוגרי לא עובר לי. השלמנו עם המשפחה כי ככה עדיף לכולם, למדנו להסתדר וברוך השם התינוקי שלנו ילד שמח, שמשקיעים בו, אוהבים אותו... מתפתח וטפו טפו טפו. אבל די... אני גמורה, רגשית מרוטה לגמרי. אנחנו בשלב החלונות עירות בלילות, הרדמות קשות ביותר, אני עצמאית ועבדתי מהרגע שחזרתי מהבית חולים, בלילות ובכל רגע פנוי. אנחנו בקשיים כלכליים מזעזעים, ביטוח לאומי החארות רוצים שאחזיר להם חלק מדמי הלידה בגלל איזה חישוב שהם עשו, בעלי מביא לי עצבים בבטלנות ובטמטטם שלו ברגעים מסויימים עם התירוצים הטיפשיים האלו של ''הוא רוצה רק אותך'', הבית מזוהם, ערמות של כביסה שלא קופלה כבר חודשים, כל יום שאני רוצה לשים תחתונים זאת סאגה של חיפושים בערמות כביסה, אין לי כוח לבשל וכל מה שאני אוכלת זה חביתה ולחם. וקיצור, די אני שבורה, מפורקת, עייפה, נמאס לי, בא לי לברוח, או להתאשפז קצת רק בשביל קצת רגיעה. יחד עם זאת אני רוצה להיות עם הבן שלי כל הזמן למרות שהוא מטריף אותי, הוא האהבה של החיים שלי, פשוט קשה לי לשלב את הכל..זה יותר מידי. ולגבי אם יש ממי לבקש עזרה, אז לא. ההורים שלי מלאים אינטרסים ודוחפים את האג'נדות שלהם וכל מיני דברים שהם יודעים שאנחנו לא רוצים לילד בצורה מאוד מעצבנת, וגם תאכלס שוטפים אותי בביקורת "בונה" בכל פעם שאני אצלהם, ההורים שלו עסוקים, האחים שלנו בחיים של עצמם ואין לנו שקל על התחת כדי לשלם למטפלת/מנקה/מקפלת/מבשלת או משהו כזה. זהו פרקתי. סליחה על החפירה...