מאחרי הלידה אני מרגישה שהזוגיות של בעלי ושלי נזנחת. זה מעבר ללידה והתוספת של התינוקת המתוקה שלנו. זאת תחושה שבעלי סוג של מוותר עליי... בעלי הוא טיפוס חברותי. אני טיפוס חברותי, אבל גם מאוד מאוד זוגי. פעם הייתי מכורה לבעלי, לא מסוגלת להיות בלעדיו. יוצאת עם חברות ורוצה כבר לחזור להיות איתו. באתי עם מגוון דברים מהאופי שלי לזוגיות הזאת ואחד מהם היה שחשוב לי שמסיימים את היום ביחד בבית. לא משנה אם בית שלנו או של אחרים. הכוונה היא שאני ובעלי נהיה ביחד, באותם ארבע קירות. לי זה חשוב. מבחינתי זאת זוגיות שבריאה לי. בעלי פחות בדעה הזאת. אומר שיש אילוצים. עכשיו אני מסכימה שיש אילוצים. אבל תלוי למה קוראים אילוצים... הוא טס כל שנה לאומן לראש השנה ואני מוותרת על הרצון שלי ללהיות ביחד בשבילו (למרות שזה *מאוד* לא הדרך שלי לעשות חג מחוץ לבית אבל לא משנה). וגם כשאני מפרגנת לו לטוס הוא כל פעם מושך את החבל עוד ומנסה למשוך יותר ימים שם כדי לעשות עוד קברי צדיקים. וזה מבחינתי יריקה בפנים. כי אני גם מפרגנת לך לטוס ונוגדות בזה את הערכים האישיים והזוגיים שלי, ואתה גם לא מעריך ורק מנסה למשוך את החבל. הוא גם הרבה פעמים מסתלבט על הדברים האלה, הוא סוג של בודק את התגובות שלי ומשחק איתי משחק... לא מזמן קלטתי שאני מזה יוצאת מגוחכת מול המשפחה שלי. הם פשוט אמרו לי לשחרר כדי שהוא ירדוף אחריי. הם פשוט שמו לב שהמשפטים האלה הם כדי להדליק אותי, לבדוק אותי. גם אם זה באמת הרצון שלו כרגע לנסוע לחבר. וזה שקלטתי שאני יוצאת ככ מגוחכת ועלוקה מול אנשים שבר אותי. מ2 סיבות: א. אין לי כח לשחק משחקים של אדישות למילים שלו. אני בן אדם מאוד כנה ולא להגיד שמפריע לי כשהוא זורק לי משפטים מסויימים (שאפרט בהמשך) זה קשה לי. המשחק הזה מביא לי להיות אדישה לזןגיות הזאת. ואדישות זה יותר גרוע מכעס. זה פשןט חוסר רגש. ב. ןיתרתי על הרבה דברים מעצמי בזןגיות הזאת. הלכנו לטיפול זוגי שבתחושה שלי המטפלת גרמה לי לוותר הרבה על עצמי. "את צריכה להבין x,ואת צריכה לקבל y". אני ממש זוכרת סיטואציה שבה זעקתי בחדר "בבקשה, אל תשנו אותי בתחום x". התחננתי שישיארו משהו מעצמי. אז בגלל זה לא באלי לוותר על הערך שהבאתי לזוגיות הזאת והוא להיות ביחד בסוף יום. אנחנו גרים בצפון והמשפחה שלי מהמרכז. שבןע שעבר הלכתי למשפחה שלי עם התינוקת והוא נשאר בבית לעבוד. זה משהו שנוגד את העקרונות שלי אבל במקרה הזה ויתרתי על הערך *הזוגי* שלי ונתתי פשוט כוחות לעצמי. הייתי צריכה איוורור ועזרה עם התינוקות וגם כמובן - רציתי שבעלי קצת יתגעגע אליי וירגיש בחסרוני. שהנוכחות שלי לא תהיה מובנת מאליה כי אני תמיד נמצאת שם בשבילו. גם כשנפרדנו הוא טרח להגיד למשפחה שלי שסוף סוף הוא ירגיש קצת רווק (משפט שבאמת מרתיח ולא מבינה איך זה הופך אותו ל"גבר" או מצחיק). אחרי 3 ימים הוא היה צריך להגיע למרכז והוא אומר לי בטלפון שהוא יסע ישירות לחבר שלו שגר במרכז. אני עניתי לו תגובה אדישה של "סבבה תסע" והוא ישר אמר "בטח סבבה, את תהרגי אותי". ואז קלטתי שהוא שוב בוחן אותי, משחק בי ובתחושות שלי. כמה אפשר להרגיש ככה? אני מנסה לשחק את המשחק חזרה אבל זה גורם לי להיות ככ אדישה וכבויה אליו. כשאני מנסה לפתוח את הדברים מולו ולהגיד לו שכל האמירות האלה מפריעות בי ופוגעות בי הוא ישן מתגונן ואומר שהוא צחק ולמה אני לוקחת כל דבר רציני ושהוא יפסיק לדבר איתי. תמיד האיום הוא שהוא לא ידבר איתי בכלל כי אני לא יןדעת לצחוק. עכשיו שלא יהיה ספק, אני יודעת שבעלי אוהב אותי מאוד מאוד. יודעת שאני כל העולם שלו. התחושה שלי היא שהוא לא *מעריך* אותי מספיק. שאני מובנת מאליו. יש לי תחושה כללית שסוג של מנסה להתנער ממני, מנסה לחגוג על כל העולמות, לא להיות איתי. אני באמת עלוקה? מציקה? מגזימה? אוף