למה לי לא מופיע הטיפ היומי אף פעם ?? כבר חודש 9 ורואה שיש לבנות טיפים מהשבועות הראשונים

מישהי שעשתה אקסום בגלל בדיקת שקיפות עורפית מוגברת?

סיפור לידה ♥️ #לידה_שנייה #לידת_בזק את הלידה הזאת אני לא אשכח לעולם. היינו בשבוע 38+4, ואני הייתי בטוחה שאראה את הקטנצ’יק רק בתאריך המשוער. אבל הוא חשב אחרת. בלילה שלפני, ישנתי מעולה. חלמתי חלום שבו אני קוראת לבעלי מהשירותים ואומרת לו: “מאמי, יצא לי פקק הרירי! אני הולכת ללדת היום גג מחר!” התעוררתי כמה פעמים בלילה לשירותים, הרגשתי ברקסטונים—חלקם יותר מורגשים, חלקם כמעט ולא. בשש וחצי בבוקר התעוררנו לארגן את הגדולה לגן, ופתאום הרגשתי צירים. התחלתי לתזמן, והבנתי שהם מגיעים כל חמש דקות. תוך שעה הם התחילו לכאוב ממש, הרבה יותר ממה שזכרתי מהלידה הקודמת. אבל לא הייתי בטוחה אם זה באמת הדבר האמיתי או שוב ברקסטונים מטעים. תוך כדי ארגון של הילדה, הצירים התחילו להיות יותר תכופים—ארבע וחצי דקות, שלוש דקות, חמש דקות. עדיין הייתי בהכחשה. ברגע שסיימנו לארגן את הילדה, זה פתאום הכה בי—זה קורה. ביקשתי מבעלי לחבר לי את ה-TENS, כי הכאב הפך להיות בלתי נסבל. הוא חיבר אותי, ובתמימות לקח את תיק העבודה ואמר, “אם תראי שזה לא עובר, תגידי לי ואני חוזר.” אמרתי לו, “מאמי, אתה חי בסרט! אתה לא מבין שאני יולדת? תחזור דחוף!” ברגע שהוא יצא לשים את הילדה בגן, התקשרתי למוקד החיות, סיפרתי להם שאני עם צירים כל חמש דקות כבר שעה. עד שהוא חזר, הצירים כבר התקצרו לדקה וחצי, והמוקדנית אמרה לי לטוס לבית חולים. תוך כדי שאני מתמודדת עם הכאב, אני מארגנת תיק לבת שלנו, כדי שאימא שלי תוכל לאסוף אותה. יצאנו לדרך. נסיעה של שבע דקות לבית החולים הפכה ל-20 דקות בגלל פקקים של הבוקר. פאקינג כואב לשבת במהלך צירים, כשאני רגילה לעמוד! הגענו סוף סוף למיון של איכילוב (בליס כולם היו מדהימים!), ותוך כמה דקות הכניסו אותי למוניטור. האחות קלטה שאני לא מצליחה לדבר והבינה שהמצב מתקדם מאוד. היא אמרה לי בעדינות, “אני יודעת שכואב לך, בואי ננסה לעשות את זה מהר.” היא בדקה פתיחה—חמש. מיד לקחו אותי לחדר לידה. הצירים הפכו להיות אינטנסיביים בטירוף, בלי הפסקות ביניהם. אני מתכווצת מהכאב, והאחות מזכירה לי לנשום לאט, כדי לא לגרום לעצמי לחוסר חמצן. נכנסת לחדר לידה, מקבלת את המיילדת המדהימה שלי רויטל🙌🏻. היא רואה שאני לא מצליחה לדבר, אז היא מדברת עם בעלי ושואלת אם אני רוצה אפידורל. ברור שכן! אני הייתי בטוחה שזה ייקח זמן, כמו בלידה הקודמת שלקחה 17 שעות, אבל היא אמרה לי, “אני לא בטוחה שנספיק… את ממש מתקדמת.” המרדים מגיע מהר, עושים לי אפידורל בין ציר לציר. אני לא מרגישה את הדקירה בכלל, רק את הכאב של הצירים. אומרים לי שתוך 10-15 דקות זה יתחיל להשפיע, ובאמת זה עוזר! אני עדיין מרגישה צירים, אבל בעוצמה נסבלת. שואלים אותי אם אני רוצה מישהי שתעשה לי דיקור סיני או רפלקסולוגיה כדי לזרז את הלידה, ואני מסכימה. אבל עד שהיא מגיעה, אני מרגישה שהתינוק כבר ממש מתקדם ואין סיבה לחכות לה. מושיבים אותי בתנוחה שתעזור לו לרדת, ואני פתאום מרגישה לחץ מטורף—אני ממש מרגישה את התינוק יוצא! אפידורל מפסיק להשפיע, ואני מרגישה כל ציר חד וכואב. קוראת למיילדת ואומרת לה לבדוק אותי שוב. היא מסתכלת ואומרת, “יאללה, פתיחה מלאה, אפשר להתחיל ללחוץ.” אני מנסה להתמקם ללחיצות, ופתאום דופקים בדלת—כנראה אימא שלי הגיעה. אין לי מושג, אין לי כוח לדבר, אין לי ראש לכלום. אני רק רוצה לדחוף את התינוק החוצה! המיילדת שואלת אם אני רוצה שהיא תיכנס, ואני בקושי מצליחה לומר, “עזבו אותי, תנו לי ללדת!” בעלי מחזיק לי את היד, תומך ומעודד. רויטל עומדת מולי ואומרת, “את מוכנה? תקשיבי לי טוב, תלחצי כמו שאני אומרת.” שלוש לחיצות אינטנסיביות, והוא בחוץ! ללא קרעים, ללא תפרים, מלאך קטן עם עיניים כחולות ובלונדיני מהמם. ✨ סיכום לידה שנייה ✨ הלידה כולה הייתה חמש שעות בלבד מרגע שהתעוררתי והתחלתי צירים, עד הרגע שהתינוק היה בחוץ. אין תחושה מדהימה יותר. הגוף הנשי פשוט מטורף. תוך שנייה הכאב נשכח, והלב מתמלא באהבה. לכל מי שנמצאת בהריון עכשיו—מאחלת המון בהצלחה ולידה בידיים מלאות, אנחנו מסוגלות להכל❤️