פורקת שעל ליבי. אין לי חברות למעשה יש לי מישהי מהעבודה שאני יוצאת איתה "לבלות" אנחנו הולכות פעם/פעמיים בחודש למסעדה או לקולנוע. מעבר לזה אני לא מדברת איתה ביום יום שלי. כי היא רווקה וצעירה ואני רווקה עם ילדה אז ככה שאין לנו מה לדבר מעבר לסתם. יש לי ילדה בת שנתיים וחצי ואני בת 28 תכף אני מרגישה שהשתנתי לרעה מאז שנהייתי אמא. אני כבר לא אותו בנאדם. אני מדברת איתה אבל לא נמצאת איתה. אני מסתכלת כל שניה מסביבי קשה לי להיות בקשר עין ולדבר כמו בנאדם ולצחוק איתה. וזה לא רק עליה זה לכל אחד אחר. לא באלי לשתות או לטייל. וגם לא לעשות כלום . אני רק רוצה את הקפה שלי בבית וזהו. להסתגר. אני מרגישה שנהייתי זקנה ולא צעירה. היא שואלת אותי מה לא באלך לצאת לבר או סתם לשתות יין אז אני עונה לה לא. זה כבר לא עושה לי את זה. מאז שנהייתי אמא אני מרגישה שאני משעממת. איך אצא לדייטים? מה אגיד להם? על מה נדבר? מה אשב איתו אשתה קפה כמו בבית אבות?. אני כבר לא מתלבשת כמו ליידי ולא מחפשת את זה גם. וגם לא מתאפרת. כלום כבר לא מעניין אותי. איך מישהו ירצה אחת כזאת שכבר בשלה ולא רווקה וקולית. נכון יש לי ילדה אבל אני רווקה. אני לא אמורה להרגיש עם עצמי ככה. באלי להרגיש כמו פעם כשהייתי מתלהבת מבנים. מחפשת את זה. רוצה את זה. אני לא מרגישה מושכת. וגם אם ארצה והתאמץ זה לא אני כבר.נהיה לי אופי של בת 60 ממש עצוב לי🥺 לא כיף לי לצאת וגם כשאני יוצאת איתה באלי רק לבית ולשתות קפה ולישון ויש לי פרצוף של אבל. שום דבר כבר לא מרגש או משמח אותי בחוץ מה עושים? 😭😒 ממש עצוב לי שזה המצב שלי כבר שנתיים