חיבוק בכוח.. עד שירגע.

בהתקפי הזעם המעטים שהיו לבת שלי הייתי מתיישבת לידה ופשוט יושבת. לפעמים מדברת קצת, דברים בסגנון "זה איכזב אותך שאי אפשר... זה היה לך לא נעים שאמאתי לך לא... אני מבינה שקשה לך/לא נעים לך". רק להגיד לה את הרגשות שלה, לתת לה מילים. כשהייתה נרגעת קצת היית שואלת אם היא רוצה שאסביר מה היה. תמיד אמרה כן, אז הייתי מסבירה שהיא רצתה ככה ואני לא הסכמתי כי ככה וככה. לרוב השלב הזה של התקפי זעם קשור בצורך בעצמאות. אז אני משתדלת לתת לה כמה שיותר עצמאות. נגיד לחתוך עם סכין חיתוך פחות מתאים לי? אין בעיה, נותנת לה לחתוך אבוקדו עם סכין חמאה. היא ממש אוהבת לטחון בבלנדר מוט, אני נותנת לה להחזיק יחד איתי ואפילו ללחוץ על הכפתור (כשאני מחזיקה). רוצה להתלבש לבד, להתנגב לבד, להסתבן לבד... מדהים. משבחת אותה גם כשהנעליים הפוכות או התחתונים הפוכות. זה באמת לא משנה, מה שמשנה שהיא הצליחה לבד. לפעמים אשאל בעדינות אם נוח לה, כי שמתי לב שהפכה בין ההצדדים. אם היא אומרת שכן אני משחררת. בעיקרון גם מה שמסוכן למצוא את הדרך לאפשר להם לעשות בעצמם. בנוסף לפני שאני אומרת לא אני שואלת את עצמי למה לא בעצם? אפ זה לא כזה עקרוני אני משתדלת לאפשר, גם אם דברים יקרו לאט יותר ו"פחות טוב" בסטנדרטים שלי

מאןד יפה איך הסברת תודה לך אבל הוא עדיין בן שנה וארבע חודשים ולא מדבר.. מבין פה ושם אבל פחות אפשר לדבר ככה אליו

אני מדברת ככה עם הבת שלי מגיל כמה חודשים... הם מבינים הרבה יותר ממה שנדמה לנו וגם אם לא לגמרי, זה שאני אומרת את הדברים בקול עושה גם לי סדר. כשאני רגועה אני יכולה להכיל אותה יותר והסיטואציה מיד משתפרת