בנות אני סוף שבוע 31 ,לקראת 32 ומרגישה בשבוע האחרון התכווצויות בבטן וכאבים כמו כאבי מחזור. זה נסבל לא מרגיש לי משהו שצריך להיבהל ממנו אבל רציתי לדעת אם זה באמת תקין בשלב הזה, זה הגיוני להרגיש ככה? או שאולי לא אמורים להיות כאבים בכלל?.. וגם הבנתי שיש דבר כזה שנקרא צירים מוקדמים, מה זה בדיוק? איך זה מרגיש? אולי זה מה שאני מרגישה?

שבוע שמונה פלוס ארבע מישהי יכולה להסביר את תופעת העצירות ??????? זה כאב לא הגיוני !! רק אני ? או שזה ניכר ?

שבוע 39 אני רוצה ללכת למיון בבית חולים שאני רוצה ללדת בו אני צריכה הפניה בשביל זה?

הילד שלי בן 9 חודשים עדיין לא זוחל לא גחון ולא על 6, הוא למד לשבת יציב ומאז לא מעוניין להיות על הבטן בכלל, איך לעודד אותו לזחול? אני ממש מתחילה לדאוג

רק רוצה לפרוק ולהגיד שזה לא יאומן שאנחנו ב2024 ועד אין היום מספיק מודעות הבנה והכלה בכל מה שקשור ללידה וכמה שזה קשה וכמה צריך להעריך ובאמת להביא לאישה אחרי לידה.עברתי את כל התהליך של לידה טבעית בתכלס מצירים שהיו כאבי תופת שראיתי כוכבים וצרחתי ואני לא בן אדם שצורח,לירידת מים,לחיצות,חוויתי את הכל ובסוף גמרתי בכלל בקיסרי חירום מאוד דחוף שהוא היה טראומתי בפני עצמו.חוויתי את כל הדברים האלה ולא כלכך התרגשתי מההשתלשלות של האירועים כי ידעתי שבלידה הכל יכול לקרות ועדיף לא להגיע עכשיו עם תוכנית לידה כמו בספר,אלא להבין ולהסביר שאת מעדיפה לידה כמה שיותר טבעית אבל גם להבין שאת בן אדם ולא פוסלת אופציות אחרות,אני עד אחרי הירידת מים בפתיחה 2 וחצי חייתי בסרט שאצליח לשרוד בלי אפידורל ורק עם גס צחוק אבל הבנתי שזה גדול עליי באותם רגעים ואני מעדיפה להיות חזקה בשביל התינוקת שלי וביקשתי אפידורל ושמחה על הבחירה שעשיתי,ושמחה שבסוף הקטנטנה היפה שלי איתי ובחיים גם לא האמנתי שאני אשבר ככה אחרי הלידה.שמעתי סיפורים על הורמונים וזה אבל לא חשבתי שאגיע לזה.גיליתי שאני רכושנית בטרוף ועקשנית בטרוף לא הסכמתי כמעט בכלל לעזוב את התינוקת היא הייתה איתי 24/7 אולי לאיזה עשרים דקות הייתי מוסרת אותה לתינוקיה לבדיקת רופא וישר לוקחת חזרה,לבד לגמרי מטפלת בה מנסה להניק אותה ולא מצליחה,לא יכולה להחליף לה טיטול לבד כי לא יודעת איך ואין לי טיטולים אין לי כלום כי לא ציפיתי ללדת לפני המשוער ועוד ככה,ביום של הקיסרי כאב אבל תפקדתי מעולה כי ההרדמה עדיין השפיעה יום אחרי זה כבר התחילו כאבים אבל כמובן שאני חייבת להיות עקשנית והמשכתי לתפקד כרגיל כביכול כשאני בעצמי עם טיטולים למבוגרים בהתחלה כי לא היו לי תחתונים מתאימים הייתי לבד ואחות הצטרכה לעזור לי לשים אותם ואז גם מחיתולים למבוגרים זה הפך לסתם כמו שיש משטח החתלה חד פעמי אז כזה ששמים לך על המיטה כדי שלא תלכלכי והייתי קושרת את זה פשוט עם דבק מיוחד כזה של רופאים עד שלא הביאו לי סוף סוף תחתונים מתאימים שגם זה הרגיש כמו השפלה בפני עצמו)ובקושי ישנה ומשאירה אןתה איתי כל הזמן,בשלושה ימים קיבלתי אולי 6 שעות שינה,הקרסתי את עצמי נפשית ופיזית לא הפסקתי לבכות באיזשהו שלב,הרגשתי ועדיין מרגישה אמא חרא ומאתמול בערב שהבן זוג הגיע אליי ועזר לי להירגע ובזכותו צברתי קצת שינה היפה הקטנה שלי נמצאת בתינוקייה,מטפלים בה היא ישנה טוב והכל אבל לי צורב הלב אני מרגישה כאילו אכזבתי אותה בתור אמא כאילו נטשתי אותה ואני נלחמת בעצמי לא לקחת אותה כל רגע כל שנייה כי יודעת שאני בעצמי עוד לא החלמתי אבל זה קשה,כואב לי,אני סובלת,עברתי טראומה שלא חשבתי שאעבור,לא מצליחה לשאוב אפילו שלא לדבר על להניק,עד עכשיו שמו לי שלושה עירויים ואין ספור בדיקות דם אין בי מקום אחד שלא לקחו בו דם כבר אין לי מספיק ורידים מרוב הבדיקות הבלתי נגמרות דוחפים לי אנטיביוטיקה בלי סוף ומשכך כאבים שמשום מה היה עושה לי כואב יותר מאשר עזר,הייתי לוקחת 4 סוגים שונים של אנטיביוטיקה!עכשיו רק שתיים,וגם זה ממשיכים איתי לעוד יום של אנטיביוטיקה כי הגוף לא מפסיק לא לתפקד הליקוציטים שמראים על זיהום או דלקת ממשיכים לעלות למרות האנטיביוטיקה למרות שאומרים לי שהצלקת בסדר ושהכל בסדר כי אין לי חום וחוץ מכאבים נורמליים של אחרי קיסרי אין כלום,אפילו עושה יציאות ופיפי שזה בכלל הפתיע אותי כי הייתה לי עצירות וגזים אפילו שלא הצלחתי להוציא בהתחלה.כלכך הרבה יאוש,דיכאון,אכזבה שבאמת אין לתאר,מרגיש לי כאילו כל העולם שלי נחרב אבל ברגע שרואה את הקטנה שלי הכל עובר,לא לגמרי כי מרגישה עדיין חרא שלא יכולה לספק לה את הדבר היחיד שהיא צריכה ממני שזה חלב וצריכה להביא לה מטרנה למרות שהבטחתי לעצמי שלא אתן לה ואלחם על הנקה אבל זה בהחלט קשה ושובר.וכל בכי זה בכלל סכין בלב כי את לא מבינה מה הבעיה וגם לא יכולה לעזור לה כי בעצמך עד שתקומי בכלל כדי לגשת אליה יעברו חמש דקות במקרה הטוב(רק לשירותים לוקח לי יותר מרבע שעה כי כואב להתיישב וכמעט בלתי אפשרי לנגב) ואת נלחמת בעצמך וקמה מהר למרות הכאבים כדי שהיא תקבל את הטיפול הכי מהיר ואוהב שיכולה אבל זה פשוט מרגיש לא מספיק.

היפרדות קרומים בשליה שבוע 13 , למי היה?