חייבת לפרוק כמה שיש לי לבכות. יש לי היום יום הולדת. אני חודש אחרי לידה לילד מתוק. וצרחן... הוא לא ישן במהלך היום שינה רצופה (חצי שיה גג) והוא צורח צורח צורח ואני כבר מותשת. בעלי עוזר אבל החוסר שעות שינה גומרות את שנינו. חיכיתי לאוצר הזה שנתיים אבל קשה לי ככ. לא ציפיתי לקושי כזה. ודווקר כשחשבתי שנהיה יותר טוב - נהייתה רגרסיה רצינית. גם אני ובעלי מאז הלידה לא בטוב. חסרי סבלנות ברמות אחד לשנייה. רבים מלא. השבת הייתי הרוע בהתגלמותו. ומרגישה ככ בושה לכתוב או להודות עם עצמי את ההתנהגות שלי. והיום היום הולדת. וציפיתי ככ שבעלי יביא לי ורד ויתלה לי שלט בבית של יום הולדת שמח. משהו הכי קטן אבל משמח. ויודעת שלא צריך לצפות וצריך פשוט להגיד אבל אין לי כח להגיד! בעלי רוצה לחגוג לי במסעדה היום בערב וזה מבחינתו הציון של היום הולדת. אבל אני רוצה משהו כמו פעם, לפני הילד, בילוי משותף כל היום. צימר. משהו שהוא לא רק בלילה כשהילד נרדם. אני מבואסת והורמינלית. וכרגע נוסעת ברכבת לאמא שלי וציפיתי שבעלי יעצור אותי ויגיד לי שהוא יבוא איתי אבל זה לא קרה. הוא כן אמר לי כמה פעמים שבואי נצא, אבל עדיין המשיך לישון ולא יזם לעשות כלום ואני נשארתי כדי להרגיע את הילד. ואז כשהלכתי הוא אמר לי שעדיין בואי נצא אבל מנגד המזג האוויר הזה לא מאפשר יציאה לשום מקום. והכל מציף אותי ומתסכל אותי ובאלי לבכות ובאלי פשןט לישון!!! ואוף, איך עוצרים את הדמעות האלה ברכבת?