עכשו שאני אמא לתינוק מתוק בן 4 חודשיים, כמו כולכן, צפים לי פחדים וחששות איך אוכל לעשות הכי טוב בשביל הילד שלי ואיך אוכל לגונן עליו כשרע.. הצפיה באח הגדול וההתעללות שקוראת שם מחזירה אותי 20 שנה אחורה בזמן, לזכרונות שהשארתי אי שם מאחורה ואף פעם לא העזתי לדבר עליהם.. על החרם שעברתי ביסודי ועל הנידוי שעשו עלי ככה שאף אחד לא התקרב.. על איך שצחקו על "הצלוליט" שכל הכיתה הלכה לבריכה שעוד אז בכלל לא ידעתי מה פירוש המילה.. על איך שאני מתלבשת.. ועוד... חרם שעברתי כמה שנים.. חרם שבגללו לא סיימתי בגרות כי לא רציתי לקום בבוקר וללכת לבית ספר (וההורים שלי עד היום חשבו שאני עצלנית..) חרם שמלווה אותי עד עצם היום הזה וגרם לי לחרדות חברתיות כן כן גם בגיל 30.. את אותו חרם עברתי גם בצבא.. וגם בהשלמת בגרויות אחרי זה ואף פעם לא הבנתי מה לא בסדר איתי.. יש לי פחד עצום להיקשר כי מבחינתי אני תמיד אפגע.. יש לי פחד להיות חלק מקבוצה כי תמיד שלקחתי חלק זיהו אצלי את החולשה וגרמו לי להרגיש אז בת 10... חרם שעדיין לא רק ילדים עושים, גם מבוגרים! לפעמים צפות לי מחשבות איך להתנהג בקבוצה סגורה תחת מסגרת בשביל לא להיות המנודה שוב.. כנראה שצף מעלי הענן הזה שמישהו מזהה ויודע איפה לפגוע וששם אני מתגוננת יוצא לי ממש עקום.. אני חושבת איך הילד שלי שיגדל יצא לעולם הזה.. איך אגונן עליו אם יעבור את זה? איך אחזק אותו? מה שהכי מצחיק אותי היום לראות ברשתות החברתיות איך אלה שגרמו לי לכל זה יוצאות ומתבטאות היום בתור אמהות על עניין החרם החברתי.. הן ממש שכחו איך התנהגו בעצמן ואיך יושבת אישה בת 30 שעדין זוכרת ובחיים לא תשכח איך החרדות משפיעות עד עצם היום הזה..