סורי על התמונה ! בלחץ ממש 😳 שבוע 39+4 , פתיחה 1 , עשו לי סטריפינג , כואב ממש , ומאז שהיא עשתה לי זה יוצא לי בפיפי ובתחתונית סיבה להילחץ?

שבוע 4+4. שלשום בטא 470, היום 1240, זאת לא קפיצה גדולה מידי? מפחדת מהריון חוץ רחמי

מעדכנת שעוד לא הגיע מחזור. איחור של יום. בוודאות מאחר כי אני יודעת במדויק מתי היה הביוץ בגלל מעקב זקיקים. בדיקת הריון שלילית. איזה סיוט 😔

היי לכולן אשמח לשתף , זה הולך להיות ארוך אז תודה למי שתקרא הכל🙏🏻 שמי א,אני בחודש השישי להריון, הריון ראשון ולא מתוכנן- הריון שרציתי להפיל כי אני מאובחנת עם בעיות נפשיות. וגם כי הזמן לא מתאים. התחתנתי בגלל ההריון הזה ומאז החיים שלי פשוט אפורים - אין לי רגע אחד של שמחה. בעקבות הבעיה שלי שמו אותי לשמירה מהחודש הראשון להריון ואני בעצם בבית כבר 6 חודשים בזמן שבעלי עובד. מאז שנכנסתי להריון הכל חרא. בעלי מתייחס אליי חרא. אמא שלו משתלטת לנו על החיים. והמשפחה שלי מעדיפה להעלים עין ובעצם נוצר מצב שאני לבד והמצב הנפשי שלי מדרדר. בעלי יורד עליי שאני לא עושה כלום כל היום ואסור לי להתלונן שקשה לי (פיזית או נפשית) שאני לא מכינה אוכל טעים לטענתו (לא כמו אמא שלו) שאני לא עושה דברים מהר מספיק(כמו לנקות את הכלים או אפילו קניות בסופר) רק יורד עליי ומעליב אותי , זה לא היה ככה לפני ההריון - הוא רצה שאני אשאיר את ההריון הזה ואפילו התחנן למרות שהסברתי לו על הסיכונים שלי והוא אמר שהוא יתמוך בי לא משנה מה. מצחיק כי כל פעם כשאני צריכה אותו הוא צוחק עליי כל פעם כשאני אןמרת לו שההריון הזה קשה לי וקשה לי להתכופף ועוד דברים הוא אומר לי ״לכן הנשים יש תירוץ להכל אה?״ ״אתן עצלניות בטבע״ ״אז במה את שימושית?״ כל פעם כשאני משתפת אותו במשהו אישי/כואב/ וכו ״מה את עושה בחיים שלך שכבר קשה לך?״ כל פעם כשאני משתפת אותו שאמא שלו מגזימה ונכנסת לי לרחם בלי סוף ומשתלטת לי על הדברים של העובר ״נו אז מה היא מתרגשת״. הוא צועק עליי לפעמים הוא לא עוזר לי בבית כשאני מבקשת ממנו כי כבר קשה לי להתכופף ואני סובלת מדימומים. אחרי הבדיקת מי שפיר שלי הייתי אמורה לנוח - אבל בעצם לא היה לי רגע אחד לעצמי כי בעלי דרש דרש שאכין אוכל דרש שאעשה דברים וכשהסברתי לו שאני חייבת לנוח ״כןכןכן שמענו עלייך את סתם עצלנית״. וככה בעצם יצא שגם אחרי המי שפיר שלי סבלתי, סבלתי מכאבים שלמזלי לא קרה כלום. אף פעם אבל אף פעם לא הוא יהיה בצד שלי לא יגן עליי ויגרום לי להרגיש שיש לי מישהו לדבר איתו. כל פעם כשאני בוכה בעלי מתעצבן מזה וקורא לי בכיינית. כל פעם כשהייתי חולה הוא לא היה שם עליי בכלל והיה מתעצבן כשאני נחה במקום להכין לו אוכל אחרי העבודה ולנקות את הבית, כשהוא חולה אני עושה הכל כדי שירגיש טוב,אני מוכנה לסבול בשביל הבן אדם הזה כי האהבה שלו חשובה לי אבל..אין לי גם ככה לאן ללכת. כל פעם כשאני הולכת לטיפול זה תמיד נגמר ב״תנסי להבין אותו לא קל לו״ אבל מה איתי? מה עם מה עובר עליי? אני משלמת לכם כסף בשביל שתגידו לי שאני צריכה להבין אותו? ומה עם זה שהמצב הנפשי שלי החמיר כבר חצי שנה?. אני מפחדת להגיע למצב של מחשבות לא טובות ועוד כמה דברים רק כי אין לי תמיכה לא מבעלי ולא מהמשפחה שלי ולא מהחברות שלי (כי אני הראשונה שנכנסה להריון) אני מתחילה לאט לאט לראות את העולם בשחור ואין לי אפילו קצה אור איפשהו. נמאס לי לבכות ונמאס לי לקום בבוקר תמיד אני חושבת מה אני לא עושה נכון? איפה נכשלתי? איפה אני טועה כל פעם שפשוט אומרים לי שאני לא טובה מספיק? למה המשפחה שלי מעדיפה שאני אהיה בשקט ואסבול במקום לתת לי חיבוק ואוזן קשבת למה נמאס לכולם לשמוע אותי בוכה? למה בעלי טוען שהוא אוהב אותי אבל מתייחס אליי ככה? אולי ההריון הזה היה טעות אחת ענקית? זה לא הביא לי שום דבר טוב בחיים האלה. אני כבר חצי שנה בסטרס מתמשך. תודה שקראתן. ואם יש לכם המלצה לפסיכיאטר/ית טוב בדרום/מרכז אשמח לשמוע.

בדירת כמה חדרים אתן גרות ועם כמה ילדים?