אני 7 חודשים אחרי הפלה ואני לא מצליחה לשחרר. כלפי חוץ נראה שאני הכי חזקה, והאמת שבהתחלה באמת הייתי. אבל ככל שעובר הזמן, אני נשברת מפנים. הלב באמת פיזית כואב לי. יש לי ילדה מדהימה בת שנה ושמונה חודשים, כזאת מדהימה שאני צמאה לעוד 8 כמוה! (שגם אותה אגב לקח זמן עד שזכיתי בה!) היום בעקרון הייתי אמורה ללדת… ונשרף לי הלב, המחשבה שיכולתי להעניק למתוקה שלי אח/אחות, שיכולתי להרחיב את המשפחה שלי שהחלום לצמודים היה יכול להתממש לא עוזבת אותי. ומרגיש לי כאילו הכל עליי, הרי הגוף שלי הוא זה שלא הצליח להחזיק את ההריון. והגוף שלי הוא זה שלא מצליח להכנס להריון מחדש. ואני כל כך מנסה להיות חזקה! כלפי חוץ אני הכי משחקת אותה אבל בפנים, נאכלת! בהתחלה הייתי משתפת את בעלי בזה, אבל זה כואב לו גם, ואני לא יכולה לקחת על עצמי גם את הכאב שלו אז הפסקתי. היום שאני משתפת אותו בכאב שלי על ההפלה הוא כמובן מנסה לעודד אבל יוצא לו ההפך.. הוא מנסה שאחשוב חיובי ואחשוב על העתיד ואז אומר שאני מכניסה את הגוף שלי ללחצים מיותרים. נכון שזה בא ממקום מתחשב, ונכון שהוא צודק, אבל אני לא שולטת בזה ועצם האמירה הזאת מכניסה אותי ללחץ, כי שוב. גם עכשיו. אני אשמה. מתי זה עובר? ההרגשה הנוראית הזאת? שתמיד נמצאת בפנים גם אם לפעמים היא ״נעלמת״. אני כל כך מנסה להכנס לפרופורציות, אני מודה כל יום על הקיים ויודעת שיש קשה מזה, אבל בפועל זה לא עוזר, הלב כואב.