היום אנחנו הולכים לארוחת שישי אצל ההורים של בעלי פעם ראשונה אחרי הלידה התינוק בן 3 שבועות ופשוט לא בא לי ללכת נפגשנו עם כל המשפחה בהרכבים שונים כבר כמה פעמים כולם ראו את התינוק כבר כמה פעמים וגם ארוחת ערב אחת הייתה עם המשפחה, וזה היה לי כבד אני עייפה ברמות היסטריות כמובן, אין לי סבלנות לכלום ולכל הטקסיות של ארוחת שישי וכל הדרמה מסביב שלכל אחד יש מה להעיר על הבת גדולה שלי שהיא סופר אנרגטית ואני שרופה עליה אבל לכולם יש הערות וגם על התינוק, כמו שהגדולה הייתה קטנה, כולם יודעים יותר טוב איך להרגיע, ולא עושים את זה בקטע עוזר אלא בקטע מתנשא ״תביאי תביאי אותו..״ , ומחנכים לי את הילדה וצועקים עליה ואומרים לה אסור או אנחנו לא מסכימים לך יאללה אלה הילדים שלי ואני אעשה מה שאני רוצה איתם, כאילו שהילדים של כולם מלאכים לכל אחד יש את החבילה שלו וזה מעצבן למה צריך כל הזמן לקבל הערות ואנחנו שותקים על הילדים של אחרים לא יודעת בטח אני הורמונלית וזה מוקצן אבל פשוט אין לי סבלנות לכל הדבר הזה הלוואי הייתי יכולה להגיד לבעלי בוא נלך רק לקידוש ונחזור הביתה אבל הוא יתבאס עליי כי לא היינו אצל המשפחה שלו הרבה זמן בארוחת שישי