מאז ומתמיד לא הייתי אישה שיודעת לנהל בית לנקות לסדר וכו אני ובעלי רבים על זה הרבה ואני אציג את שני הצדדים. מהצד שלו הוא עובד קשה מאוד מחמש וחצי בבוקר עד שבע וחצי בערב, יש ימים שהוא לא עובד וימים שהוא חוזר בשעה ארבע וחצי , קשה לו שהוא צריך לחזור לבית לא נקי ומבולגן הוא רואה אותי שאני לא מצליחה לתפקד לטענתו אני עצלנית ואני מתעסקת בעצמי. מהצד שלי אני תקועה כל היום בבית כי יש לי תינוק בן 7 חודשים בבית שבעיניי זה גיל קטן מאוד לשלוח לגן , כל היום סביבו משחקים שירים צחוקים ומה לא גם כשאני לא במצב רוח שמה את המסכה שלי ונכנסת לזה לדעתי העבודה שלי לא פחות קשה בנוסף לזה אני לומדת שלוש פעמים בשבוע. ובעיקרון החיים של שנינו סובבים סביב בית עבודה בית לימודים. העניין הוא שמפריע לי שהשיח בינינו הוא לא מכבד. מצדיקה אותו בעניין הבית אני לא מתפקדת כמו שצריך אבל אני חושבת שגם לכעס ולתסכול יש גבולות . לא פעם ולא פעמיים הוא מרשה לעצמו לשים אותי תחת ביקורת בלתי פוסקת של למה לא עשית ככה ולמה לא עשית ככה , אני לא עושה את זה בכוונה ! מעבר לזלזול משפטים כמו ״בטח הילד לא אכל היום טעימות מהעצלנות שלך״ (מיותר לציין שאני לא מחסירה מהילד שלי כלום!!) הרבה פעמים הוא קורא לי מטומטמת טיפשה ועוד. היום ניסיתי להסביר לו שזה בסדר לא להסכים על דברים ובסדר להתווכח אבל שהגישה שלו פוגעת בי ומכאיבה לי. הורדתי מהאגו שלי לאפס למרות כל הכעס והעלבון והיה לי ממש קשה לכתוב את מה שכתבתי הרגשתי שאני עושה מעצמי סמרטוט , שבעלי מרשה לעצמו לדבר אליי איך שהוא רוצה ואיכשהו אני עדיין בוחרת לעשות את הדברים בצורה מכובדת למרות שאני לא זוכה לזה מצידו. התשובה שלו למה שכתבתי הייתה ״אני אגיד לך מה הבעיה, שאת תמיד המסכנה, שקשה לה, שהדיכאון״ כרגע אני מרגישה שתקעו לי סכין בלב שהוא כבר לא רואה אותי ועולות תהיות על העתיד. אני מרגישה שהוא השתנה מאז שנולד הילד והדברים שאני מספרת פה התחילו מאז . אין מה להציע טיפול זוגי כי הוא לא מוכן . מה דעתכן?