אני לבד ויותר מידי לבד. מפחדת להכנס למקום נפשי לא טוב. אחרי החתונה עברנו לגור בעיר שבה הישיבה של בעלי. ומאז - אין. לי. חברות. אמאלה אתן לא מבינות איזה תסכול זה!!!!! יכןל להגיד שבשנה הראשונה שחיינו כאן לא יזמתי קשרים חברתיים אבל השנה אני מנסה ומנסה ושולחת הןדעות לבנות בואו נפגש אבל זה פשוט לא קורה ולא זורם וכבר אין לי כח מראש לשלוח הןדעה לבנות כדי לא לקבל את ההשפלה הזאת (מבחינתי) של התשובה השלילית (הן עם הילד/בלימודים/עייפות וכו). לא מרגישה שמנסים לנפנף אותי, ממש לא. כנראה זה באמת לא מתאים להן אבל קשה לי מאוד עם הלבד הזה. אני בשמירת הריון ונמצאת בבית. נמאס לי להרגיש עלוקה על בעלי. הוא לומד בישיבה וגם עובד מהבית ואני באמת משתדלת לכבד את שעות העבודה הלא מוגדרות שלו (שזה בערך מ5 בבוקר עד 18 בערב). אנחנו נפגשים במהלך היום בבית אבל לא באמת ביחד. הוא עסוק בסופו של דבר. גפ ארוחת צהריים היא קצרה ואז הוא צריך לחזור לישיבה. וזה בסדר כי הוא לא אמור לעצור את שעות העבודה שלו בגללי. אבל, יש לי ציפייה שבשעות הערב הוא יזום שנעשה משהו. נמאס לי להגיד לו שנצא לאנשהו. אתמול אמרתי לו שבשעה x יוצאים ויצאנו. היום לא עשיתי כלום כל היום ורציתי לצאת לפעילות חברתית שעשו כאן בעיר אבל לא מצאתי חברה ללכת איתה ולא רציתי ללכת לבד (די יש גבול למה שהנפש שלי יכולה) וציפיתי שהוא יראה אותי ככה כל היום כמו בטטה ויציע לי לצאת. הוא נזכר להציע לי רק עכשיו. וגם זה לא באמת כהצעה שהרגיש לי שרצה שאגיד עליה כן (מסתבר בסוף שחבריפ שלו קבעו לצאת היום) וזה מחרפן אותי כי למה לגרור אותי כבר למצב של שביזות וחוסר כוח נפשי לעשות משהו. נמאס לי להגיד לו שאין לי חברות כי זה באמת משפיל אותי. אני לא רגילה לדבר כזה. וכבר שנתיים שאני בודדה חברתית כמעט לגמרי. (עם חברות מהבית מאוד קשה לשמור עח קשר בגלל המרחק). הוא בעל טוב אבל מרגישה שהוא לא רואה אותי מספיק. והבנתי שגברים לא מבינים רמזים אבל זה לא נעים להרגיש שכל היום את צריכה להגיד דברים שיעשו לך טוב. באלי שיתחשבו בי גם לבד בלי שאצטרך להגיד את זה. זהו פשוט פרקתי.