שבוע 24, מרגישה שאני ממש נכנסת למקום רע, איבדתי לחלוטין את שמחת החיים שלי, התקשורת עם בעלי היא בעיקר בריבים. הוא עובר כל מיני דברים בעבודה ובתקופה קשה, ויוצא שהוא לא באמת עובד בחודשיים האחרונים. יש לנו ילדה בת 5 וילד בן שנתיים, שובב בטירוף שצריך להשגיח עליו ב 20 עיניים. עד ההריון החלוקה בינינו לגבי הילדים הייתה חצי חצי ועכשיו רוב הנטל נופל עליו, כי קשה לי ותכלס כי הוא לא עובד ואני כן, וזה מתסכל אותו והוא מרגיש חנוק. אז מבחינתו חוזרים לחצי חצי, היום לקחתי את הילדים ליומולדת, לא הפסקתי לרדוף ולהרים את הבן שלי, חזרתי עם כאבים משוגעים, באמצע היומולדת פשוט התחלתי לבכות, חזרתי הביתה ולא בא לי להסתכל עליו אפילו, והוא חסר רגישות, אמר לי סהכ שעתיים היית צריכה להיות איתם, מה הסיפור. או שאני חוזרת אחרי 19 הביתה מהעבודה והוא אומר לי ממה את עייפה, את ישבת כל היום. אז כן זאת הייתה גם בחירה שלי עוד ילד (ובעיקר לחץ מהצד שלו, כי הוא נורא רצה) , כשאני יודעת שאין לנו עזרה, מרגישה שזה מתנקם בי ולא בא לי, פשוט בא לי לברוח מהסיטואציה