מה גורם לך לחשוב ככה? יש הרבה אי התאמות או שאת אוטמטית רצה לדרך הקלה?

אוטומטית.. כשיש מריבה אפילו הכי קטנה אני פשוט מוצפת רגשית, הרגש אליו נמחק לי ברמה שלא אכפת לי לחשוב על לפרק. ברור שזה לא מהשכל. פשוט ממש מתאכזבת מכל דבר

אצלי גם היה ככה. הרבה רצו לצאת איתי אבל בחרתי אותו כי הוא היה נראה לי הכי רציני לחיים ובאמת צדקתי. אחרי הלידה של הראשון גם לי הייתה את ההרגשה של מה אני צריכה אותו אם אנחנו כל היום רבים ואמרתי לו את זה, הוא ממש לקח את זה קשה ומאז עבדנו על זה שתינו מאוד ברצינות. יכולה לומר לך שכיום אני בסוף הריון שני ואין אדם בעולם שאני אוהבת ומאוהבת יותר ממנו ומהילד שלי. לא יכולה לדמיין חיים בלעדיו למרות שמידי פעם עדיין רבים ואני מספרת לך את כל זה שתדעי שאתם יכולים לעבוד על זה ביחד ולהתגבר על הקושי וגם אם רבים לא אומר שמפסיקים לאהוב

תמיד אני חושבת כך ואז כשהכל עובר ההרגשה נעלמת ואף אני אומרת לעצמי לא הייתי מסתדרת עם מישהו אחר.. השאלה אם זה המצב אצלך כך כשאתם משלימים את מרגישה שזה סתם הרגשה שנובעת מתוך עצבים או מה.. האם ההתנהגות הלא טובה עבורך היא מתמשכת האם הוא מודה בטעות שלו האם הוא מוכן לוותר לפעמים כשמשהו שהוא עושה מציק לך?? הקשר בנוי על עקרונות מסוימים ועל גבולות שאי אפשר לעבור? לי יש עקרונות קריטיים ודברים אחרים פחות חשובים ופשוטים שאני יכולה להרפות ולא להתעקש..