שאלה האם יש פה אמהות שאיבחנו את ילדהם עם עיכוב התפתחותי על רקע נוירולוגי(פג) וכתוצאה סביבתית הייתי בדיכאון אחרי לידה סמויה. ושהילדים גדלו עם טיפול מותאם זה עבר להם לגמרי. אציין שהאבחנה מגיל שנה ושמונה ומאז מקפידה לתת לו את כל הטיפולים שצריך גן רגיל ללא סייעת. תחושתי הוא שהוא ממש מתפקד מצויין אני בהחלט רואה עדיין קשיים ביכולת ההתארגנות סביב מטרה תלוי מה המטרה וכמה היא מדליקה אותו ככל שפחות הוא חושב יותר בהגיון איך לגשת אליה תוך שיקול דעת. ומאוד קשה לו מבחינה מוטורית בעיקר אכילה מלוכלכת ריצה שנראה שעומד ליפול מבחינת הבנה אני קצת יותר רגועה ודיבור מבין מצויין הכל לפעמים צריך פשוט לפרק את השאלה כדי שיענה יותר בדיוק והסרבול ההתארגנות לפעמים מפיל אותו מבחינה חברתית כי הוא לא רואה ברגעים אלה מה קורה סביבו מי היה שם קודם וכו רק את רצונו להגיע למטרה. אציין שהגננת מודיע לי שהיא קצת מנפחת את הקשיים שלו כי מאוד חשוב לה שיקבל את כל הסיוע שרק אפשר בתוך הגן הרגיל אך ורק מהסיבה הפשוטה מרב שנוא יקר לו היא רוצה שיעניקו לו הכל גם אם הוא לא צריך שחלילה לא ייפול בין הכיסאות ופה נכנסת ההתחבטות שלי עם עצמי יש קושי צריך לטפל בו נכון ומוכנה לעשות הכל כדי שיהיה לו יותר קל בחיים מצד שני אני לא מעוניינת שיתייגו את הבן שלי מראש כי אני באמת מאמינה לא מהאוויר רק על סמך ההתקדמות שלו לאורך השנים, שאני חושבת שרב ההתפתחות שלו הגיע כאשר קיבל את כל החופ והאהבה ממני זה נתן לו ביטחון להתקדם ולאו דווקא הטיפולים הם סייעו טבל לא המרכז גם בדיעבד התגלה שהיה תורך במשקפיים שקד שלישי נוזלים באוזנים ברוך ה׳ הכל מאחורנו ואני לא רוצה שבגלל שאני חרדתי יותר מדי אליו וכל הזמן דוחפת אותו לטיפולים בסוף אמצא אותו במסגרות שלא מתאימות לו וחינוך מיוחד שאני באמת מאמינה שהוא יהיה מסוגל. מאוד מעריכה את אנשי המקצוע ואת העזרה שהם נותנים ולא כפויית טובה אבל הם המון פעמים מחפשים ומוצאים נקודות מתחת לאדמה מה שנקרא מתוך רצון אמיתי לסייע אבל בסופו של דבר יכול להיות שלא הייתי חרדתית ואני בעצמי שיגעתי את הגננת שאני רוצה שיעזרו לו אז זה היה נראה להם רגיל... מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי טוב כי אני כל היום בתת מודע מוטרדת